שווה סיפור: ד"ש חוזר

כשהתחתנתי, לא היתה לי קריירה מבטיחה ביד. לא היתה לי קריירה בכלל, למען האמת. עדיין הייתי בשלב החיפושים, מנסה להבין מהו התחום שמתאים לי. הזמן חלף במהירות, הפכתי לאמא, ועל החיפושים שלי נוספו גם קשיים טכניים – השארת התינוק אצל מטפלת, לחץ של התארגנות בבקרים... היה לי קשה עם זה. עם הריח המתוק של התינוק המתוק הראשון שלי, הבנתי שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי, ושחלומות על קריירה לא ממש תואמים את המציאות בשטח ואת הרצונות האחרים שלי. לכן החלטתי לוותר כרגע על קריירה בחוץ, ולמצוא את השליחות שלי בבית שלי, עם הילד שלי: פתחתי משפחתון.

ההחלטה הזאת גררה כמה פרצופים מופתעים ולסתות שנשמטו אצל כמה מבני המשפחה שלי, אבל ידעתי שבחרתי במה שנכון לי ולילדי. ובאמת, ראיתי כי טוב. המשפחתון הצליח, ואני נהניתי מהשהות עם הילדים, ובמיוחד עם הילדים שלי, שהרחיבו את משפחתי ואת אושרי.

כל הטוב הזה נמשך קצת יותר מעשור. הילדים גדלו בינתיים, כבר לא הזדקקו לי צמודה אליהם, ואני החלטתי שהגיע הזמן לצאת אל שוק העבודה שמחוץ לבית. כיוון שלא היה לי ניסיון בשום תחום חוץ מטיפול בילדים, החלטתי ללמוד מקצוע חדש, שאני אוהבת. בחרתי בגרפיקה. תמיד אהבתי את התחום וחשבתי שאוכל להצליח בו. עכשיו הלכתי ללמוד בצורה מסודרת ומקצועית. במהלך הלימודים, נחשפתי להרבה תחומים מקבילים או נושקים לתחום. גיליתי את עולם המדיה, השיווק והפרסום, והוא משך אותי. לכן המשכתי אחרי הגרפיקה ללמוד גם קריאייטיב וגם קופירייטינג. נהניתי מהלימודים וגם הצלחתי בהם, הייתי בין הטובות בקורסים, או לפחות כך חשבתי. לקראת סיום הלימודים התחלתי לקחת פרויקטים בתשלום סמלי, כדי לצבור ניסיון ולהיכנס לתחום. העבודה גרמה לי הנאה רבה. ראיתי שיש לי חשיבה מקורית ויוצאת דופן, והצלחתי ליצור פרסומים ועבודות מרשימות. חשבתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה מבחינה תעסוקתית. נשאר לי רק למצוא את המקום הראשון שיקבל אותי לעבודה קבועה, ושינגיש לי את השוק.

הייתי תמימה, כנראה. חשבתי שתיק העבודות המצוין שלי ישווק אותי נהדר, ולא ידעתי עד כמה הגיל שלי יהיה משמעותי. השוק היה חד וחסר רחמים, ומעסיקים רבים הפנו לי עורף כשגילו בת כמה אני. גם אלו שלא התייחסו לגיל כשלעצמו – כן התייחסו לחוסר הניסיון שלי, ולעובדה שלפני כן הייתי מטפלת. השורה הזו בקורות החיים לא מוסיפה נקודות אצל מעסיקים, לצערי.

בחסדי שמיים לא הייתי זקוקה נואשות למשכורת. בעלי עבד והרוויח היטב, כך שיכולתי להמשיך לקבל עבודות מזדמנות פה ושם, ולחלום על קמפיין שמן ואיכותי, כזה שייתן לי מקפצה רצינית קדימה, שירומם אותי ויספר לכולם כמה אני שווה באמת.

*

דפיקות בדלת. "זאת שוב השכנה מהדלת ממול, היא בטח שוב רוצה ללוות משהו", פלטה בתי הקטנה לחלל החדר. היא לא טעתה. אנחנו מכירים אותה היטב, את השכנה מהדלת ממול. כמעט כל יום היא דופקת אצלנו, לווה מאיתנו בכל פעם משהו אחר. אין לי בעיה להלוות. גם אני לווה משכנות מדי פעם, בשעת הצורך. אבל היא... לא הופכת את הנתינה לקלה, נקרא לזה ככה. היא תמיד "שוכחת" להחזיר. ומילא פעם או פעמיים, אבל אצלה זה עניין יומיומי. אחרי תקופה כזו, כבר הרגשתי מחנק. מה אני, חנות? מתח קל ליווה אותי בכל פעם שפתחתי את הדלת לה או לשליחיה המבקשים משהו נוסף. זה לא היה עניין של מצב כלכלי קשה, זו היתה מין שיטה שלהם, של ניצול או אולי סתם של חוסר אחריות.

אלא שבאותו יום לא הייתי בבית כשהיא דפקה, ולא שמעתי את הבקשה השונה מהרגיל: בלנדר ידני. המכשיר החשמלי הזה, שנראה כמו מקל ארוך. הבן שלי לא חשב הרבה, ונתן לה אותו. כעבור כמה ימים הכנתי מרק, והייתי זקוקה לו בדחיפות, אך המכשיר איננו... גייסתי את כל בני הבית לעזור לי למצוא אותו, ורק אז הילדון נזכר שהוא נתן אותו לשכנה. כעסתי עליו, למה הוא נותן אותו בלי רשות? הכעס שלי עליו הגביר עוד יותר את הכעס שלי על השכנה... דפקתי אצלה כדי לקבל את הבלנדר בחזרה – אבל היא לא היתה בבית, איש לא פתח את הדלת. איכשהו נאלצתי להסתדר בלי המכשיר, אבל זה לא היה נחמד במיוחד. בערב ניסינו שוב לדפוק אצלה. אחד הילדים שלה פתח, וענה שהוא לא יכול לתת לנו את הבלנדר בחזרה: הוא צריך לשאול את אמא שלו, והיא לא בבית... העצבים שלי פקעו. זה מכשיר שלי!

רק אחרי שבוע חזר אלינו הבלנדר, באדישות יתרה. השכנה אפילו אמרה שהיא לא חשבה שנילחץ ממכשיר קטן כזה. כבר באותו ערב הכנתי שוב מרק, והתכוננתי לטחון אותו. הכנסתי את הבלנדר לחשמל, ו... כן, ניחשתם נכון. הוא התקלקל. לכי תבקשי ממנה עכשיו לתקן אותו... וכמו שציפיתי, היא לא לקחה אחריות, ואפילו זלזלה בי, שאני עושה סיפור ממכשיר קטן כזה. כאן כבר התפוצצתי. הודעתי בריש גלי בבית שאנחנו לא מלווים יותר שום דבר לשכנים האלה. שום דבר.

ההודעה הזאת לא התאימה לי בכלל. לא ככה אני נוהגת, זו גם לא האווירה בבית שלנו. אני דואגת להנחיל לילדי את מצוות החסד. ראיתי את הפנים שלהם מתקמטות, מתכווצות, לא מבינות. הבנתי שאני שוגה פה שגיאה רצינית. אבל לא יכולתי להתמודד יותר עם השכנה הזאת. בימים הבאים התעלמתי ממנה כשנפגשנו במדרגות. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה.

יום אחד החלטתי שאני עושה לזה סוף. לא לשכנה, אלא למתח הזה שמלווה אותי. זה לא מתאים לי, אני לא אוהבת את זה, רואה עד כמה זה גורר אותי למחוזות אפלים של אש ומחלוקת. הכעס הזה פגע בעיקר בי – במידות שלי, בעולם הבא שלי. ניסיתי למצוא דרך לפתור את העניין, כמו שאני אוהבת – בחשיבה מחוץ לקופסה. ואז נזכרתי בשיעור השבועי שאני לומדת מספרי החפץ חיים. הוא כותב שיש להניח סכום כסף בצד למען השלום, כדי שאם תהיה חלילה מחלוקת שקשורה לממון – ניתן יהיה לפתור אותה בעזרת הכסף שמונח בקרן.

התחלתי לחשב בערך מה השכנה לוקחת ממני בדרך כלל, ומה הנזק שנגרם לי מזה. הגעתי למשהו כמו 15 ש"ח לשבוע, כלומר בערך 60 ש"ח לחודש. זה לא סכום רציני, וזה בהחלט סכום ששווה לקנות בו שלום. וגם אם פעם אחת היא לוקחת מכשיר חשמלי... אני מורידה את זה מהקרן. פתאום הכל קיבל אצלי פרופורציות. במקום לחשוב על הנתינה כהלוואה, ראיתי אותה כצדקה. היא לא לקחה ממני כלום, זו הקרן למען השלום שמממנת. מפלס המתח שלי ירד, ואפילו נעשיתי נינוחה ונעימה. בפעם הבאה שהשכנה דפקה, נתתי לה במאור פנים כזה, שהיא בעצמה לא הבינה מה קרה לי. הפסקתי להתחמק ממנה, כמובן, ונתתי לה בשמחה. החסד חזר לזרום בי, כמו שהיה בעבר.

*

כמה ימים אחר כך, התקשרה אלי חברה טובה, וסיפרה שהיא עובדת בעמותה, ושיש להם תקציב לצורך פרסום חוזה מגזרים ברחבי הארץ, פרסום שמיועד לכל סוגי המדיות, כולל שלטי חוצות, ממש קמפיין גדול. התקציב שלהם אמנם גדול, אבל לקמפיין בקנה מידה כזה, העלות של הקופירייטינג והקריאייטיב מרקיעה שחקים. הם מחפשים מישהי טובה, אבל מתחילה, כזו שיש לה פוטנציאל גבוה, אבל עובדת במחיר סביר ולא גבוה מדי. היא נזכרה בי. רק זמן קצר קודם לכן נפגשנו, וסיפרתי לה על המקצוע שלמדתי ועל הניסיונות שלי להשתלב בתחום. היא ביקשה שאשלח לה את תיק העבודות שלי, כדי שיוכלו להתרשם ממני. זו היתה, כמובן, הצעה מושלמת בשבילי. זה היה בדיוק החלום שלי, פרויקט שיאפשר לי לפרוץ, אם רק אצלי בו.

לקח קצת זמן עד שקיבלתי מהם תשובה, אבל בסופו של דבר, המנהל הזמין אותי לראיון. שם סיפרו לי שהצוות התרשם מאוד מתיק העבודות שלי, וגם מההמלצות שקיבלתי מהמורות במכון שבו למדתי. בעיקר, הם חיפשו מישהי פנויה, שאין לה עוד עשרה קמפיינים על הראש במקביל, אלא יכולה להשקיע בהם, וגם מישהי שאוהבת את מה שהיא עושה, ושיש לה הרבה סבלנות. הסבלנות, כנראה, היתה מוקש, אבל בקורות החיים שלי היתה שורה שעד אז פגעה בסיכויים שלי, והפעם דווקא הקפיצה אותי לראש הרשימה: השורה על המשפחתון. מי שמסוגלת לעבוד עם ילדים, אמר לי המנהל, מוכרח להיות שיש לו סבלנות. בנוסף, הם התרשמו מכך שאני מגיעה עם כל החבילה – קופירייטינג, קריאייטיב וגרפיקה. זה התאים להם. הסכום שהם התכוונו לשלם התאים לי בדיוק. קיבלתי את העבודה.

כשהציגו לי את הנושא של הקמפיין שעליו הם מתכוננים לעבוד במלוא המרץ, נעתקה נשימתי.

אחדות ושלום בעם.

מה יכול להיות יותר סימבולי מזה?

עושה שלום במרומיו שלח לי דרישת שלום אמיתית. איך אומרים? ד"ש חוזר.