בעקבות חסה: גילויו הפלאי של הספר "כד הקמח"

וידאל פרנגי נולד בעיירה הקטנה סנט גרגורי, בחבל קטלוניה שבספרד, לפני כארבע מאות שנים. הוא חונך בבית ספר קתולי והיה תלמיד מצטיין, ידע היטב את תולדות הנצרות והשתדל לקיימן לפי הבנתו. משפחתו היתה קשת יום. אמו נפטרה בהיותו קטן, ובהגיעו לבגרות נפל אביו למשכב. כאשר התגבר חוליו של אביו, הוא קרא לבנו ואמר לו: דע לך שאנחנו יהודים. שמך האמיתי הוא משה. מפחד האינקוויזיציה חינכנו אותך כנוצרי. כשתישאר לבד בעולם, לך וחפש יהודים, כדי לדעת מהי היהדות.

לאחר זמן נפטר אביו, ווידאל-משה יצא למסע לחפש יהודים. אסור היה, כמובן, לדבר על כך. אם סוכני האינקוויזיציה היו שומעים על כך, הוא היה בסכנה, ולכן הוא לא ידע בדיוק מה הוא עושה ואיך. הוא נסע מעיר לעיר ומכפר לכפר, וניסה להתבונן על אנשי העיר, אולי ימצא רמז.

באחד הימים הגיע וידאל לשוק של העיר גירונה, שם ראה משרתת בוחרת כמות גדולה של קלחי חסה. לפתע נזכר במשהו שראה בילדותו, וכבר נשכח ממנו לפני שנים רבות: אביו ואמו הביאו הביתה בסתר כמות של קלחי חסה, שטפו אותם, חתכו והכינו, אך לא ראה כלל שהקלחים נאכלו. למחרת הם נעלמו, ואף אחד לא דיבר על כך. 'זה ודאי מנהג יהודי', אמר לעצמו, והחליט לעקוב אחרי המשרתת.

המעקב הוביל אותו לדירת פאר ברובע הכי עשיר של גירונה. בבית זה התגורר אחד השרים המכובדים בעיר. וידאל עלה במדרגות הבית, וביקש להיפגש עם האדון. בתשובה ענו לו שהוא צריך לקבוע איתו פגישה כשבוע מראש, ולכתוב ביומן מטעם מי הוא מגיע, ואיזו שליחות דיפלומטית הוא נושא. וידאל אמר למשרת שיגיד לאדונו מילה אחת – "חסה". המשרת לא הבין במה מדובר, אך חיש מהר הגיע אדונו וגירש את כל המשרתים מן החדר. השר פנה אליו בכעס, ואמר: "מי אתה, צעיר חצוף, המתפרץ אל ביתי ושולח לי כל מיני דברי הבל?". וידאל השיב: "יהודי אני, ומחפש יהודים כמוני". השר לא האמין לדבריו, וחשד בו שהוא סוכן אינקוויזיציה, לכן השיב: "שיהיה לך בהצלחה בחיפוש יהודים, אני לא מכיר יהודים". אך וידאל התעקש: "יודע אני שמנהג יהודי לקנות חסה בהיחבא בימי האביב. אבל אם אין לך שום קשר לדבר, אוכל לספר לרבים שהשר קונה לו כמות של חסה ומחביא אותה".

השר היה מפוחד כולו, שכן הוא שמר על סודו מפני הכל, וידע כי אם הסוד יתגלה, הוא ומשפחתו יהיו בסכנת מוות. אך וידאל הרגיע אותו כי אף על פי שאינו יודע כלום על יהדות, בכל אופן יהודי הוא, שכן אביו מת לפני שהספיק ללמד אותו, אך ציווה אותו לחפש יהודים. בסופו של דבר השר האמין לו, והכניס אותו לביתו, אך התוודה בפניו: אף על פי שאני שומר על המנהג לאכול מצות ומרור בליל הפסח שחל באביב, לצערי הרב אני לא יודע כמעט כלום על התורה היהודית. אני שומר בסודי סודות על כמה מנהגים, ותו לא. אני לא יכול ללמד אותך תורה, אבל דע לך שסבא של סבא שלי היה חכם גדול מאד בתורה ובקבלה. שמו היה רבי בחיי בן אשר, ואני, בתור צאצא שלו, מחזיק במגילה שהוא כתב. אין לי דרך לקרוא אותה, כי אני לא קורא עברית, אבל קח אותה איתך. כשתמצא יהודים – תן להם אותה.

וידאל המשיך בדרכו. הוא עבר את הגבול למדינת צרפת. אף אחד לא חשד בו כיהודי, שכן לא היה לו שום רקע כזה. בצרפת הוא מסר את המגילה לידי יהודים, והם גילו להפתעתם כי מדובר בספר "כד הקמח" של רבנו בחיי, שהיה אחד מגדולי הדור בספרד שלפני הגירוש, תלמידו של הרשב"א, שכתב עוד ספרים גדולים וחשובים – חובות הלבבות, ופירוש התורה על פי הקבלה ועל פי הפשט (הסיפור הזה מסופר ב"עומר השכחה" של רבי אברהם בן רבי יעקב גבישון).