"תגיד, אתה יודע שאני חולה בטרשת נפוצה? שמעת על זה?"

"כשאתה יושב, אתה לא נראה מוגבל", אמר לי פעם ילד מתוק, בתמימות אופיינית. זו אמירה מעניינת, בפרט כשהיא באה ממבטו התם של זאטוט. והאמת, גם קצת משכנעת. שהרי מה יותר פשוט מלהחליט, ש-"אם קשה לי ללכת, פשוט לא אלך!". פתרון מושלם, לא כך?!

אבל בן אדם צריך גם להתנייד, לנוע ממקום למקום. כאן בדיוק נפער הסדק.

הצורך ביציאות מידי פעם אל רשות הרבים, יחד עם הניסיונות המרובים לשוב ולהשתלב בישיבה בצורה כזאת או אחרת,  הציפו בי את הצורך למצוא אמצעי התניידות נוח וזמין יותר, כזה שאינו מצריך אותי להזדקקות תמידית לחסדיהם של נהגים מזדמנים, או לחילופין לעזרתם של נהגי מוניות פטפטניים. ומנגד, שלא יהיה זה אביזר המנציח את מוגבלותי.

בנוסף, במהלך שנות ההתמודדות הראשונות הוצאתי, בעצת הורי, רישיון נהיגה, כשכל העת מדגדג לו בקצה זרעותי הרצון לאחוז בהגה בידי, לנוע עצמאית ממקום למקום.

אם נתעלם לרגע מן הנתונים הנוספים, דמיינו לעצמכם בחור מתבגר בגילאי העשרים לחייו, רישיון בידו וזכאות לרכב נוצץ ניצבת לפתחו, שנתון 2018, היברידי, 8 ספרות בלוחית הרישוי. זה לא קורץ?!

נכון. אתם צודקים. כל בחור ישיבה נורמטיבי היה מוותר על כך. מכלול השיקולים הרוחניים והגשמיים מורים בבירור – כלל לא מומלץ להחזיק רכב בגיל הבחרות.

אך בחור המתמודד עם מציאות רפואית מורכבת, שמכריחה אותו למצוא פתרון שכזה, האם לא יחטוף זאת בשתי ידיו?!

ההקדמה הזאת נועדה להבהיר דבר אחד – ההחלטה לקנות רכב לא הייתה הרמת דגל לבן במלחמתי במחלה. זו הייתה ההחלטה ההגיונית ביותר בהתחשב בנתונים ובנסיבות, כשלצידה הקרב על הרצון להיות בריא ושלם, המשיך להתנהל בכל הכוח.

מכאן, הדרך הייתה די פשוטה.

שליחת מסמכים לביטוח לאומי, כשאישור הזכאות לא מאחר מלהגיע. ביקור מרגש באולם התצוגה של סוכנות הרכבים, שבמהלכו אני צובט את עצמי, על מנת לוודא שאיני מדמיין. "הייתכן שתאומו של הרכב המבריק הניצב למולי, עומד להיות שלי?!". זהו חלום ורוד מדי, שאינו תואם את גילי הצעיר.

אך חלום הופך למציאות, ולאחר מספר חודשי המתנה מורטי עצבים, ניצבה בחנייה מתחת לבית הורי טויוטה פריוס נוצצת וחדשה.

*

רק לאחר שהתרווחתי לי בתוך הרכב, חוכך בדעתי לאן לבצע את נסיעת הבכורה שלי, עלתה במוחי השאלה המתבקשת – האם מתאים שאגיע אל הישיבה כשאני נוהג ברכב?

עם כל הכבוד למציאות המורכבת, המכריחה אותי להחזיק ברכב, בישיבה נורמטיבית שמונה למעלה מ-250 בחורים כשחלקם הנכבד צעירים, זהו צעד אחד יותר מידי.

בזיכרוני צפה ועלתה שיחה שהתנהלה מספר חודשים קודם לכן.

הייתה זאת שעת צהרים מאוחרת. יושב הייתי בחדרי, ספר תהילים פתוח לפני, מתפלל ומבקש על בריאותי ועל חיי, כשצלצול טלפון קטע לפתע את תחינותי. על הצג הופיע שמו של שלמה, חברי מהישיבה.

"מה נשמע, שלוימי, איך השטייגען?", פתחתי, לאחר שבלעתי בחופזה את סופו של המזמור בו אחזתי.

"ברוך ה' יום יום! אתה יודע... משתדלים להתחדש ולהתרענן... אחרי הכל בגיל שלנו זה כבר לא קל כבעבר".

בתקופה ההיא היינו בני עשרים וחמש, לאחר כתשע שנים בישיבה גדולה, מה שנקרא בלשון העם: "אלטרע'ס".

"אתה צודק", השבתי, "זה בהחלט אתגר לא קטן, לשמור על חיות ורעננות. אבל אני מניח שלא התקשרת בשביל שיחת זקנים שכזו...".

"אויש... אתה ישר מחפש את המטרה. כבר אי אפשר להתקשר לפטפט איתך סתם?!", היתמם שלוימי.

"ובכל זאת...", דחקתי.

"טוב... אם אתה מתעקש... שמעת על הישיבה החדשה ברמות? ישיבת קיבוץ קטנטנה ואיכותית, נראה לי בול בשבילך".

"לא נראה לי שזה בשבילי", אכזבתי. "נכון שאני צריך ריענון דחוף, אבל במצב מסובך כשלי, קשה לי לחשוב על שינויים דרסטיים. אני צריך את הסביבה המוכרת שלי".

"אתה מפסיד", התרה בי שלוימי, "זה משהו ברמה אחרת. מדובר בחבר'ה למדנים כמונו, באווירה שקטה ונעימה, משהו אחר".

"אתה מסתמא צודק, אבל בינתיים אני לא מסוגל לכך, אם זה ישתנה – אני אעדכן אותך. אבל בכל אופן תודה על המחשבה ותשומת לב, מחמם את הלב להיזכר בחברים כמוך", החמאתי, וחתרתי לסיום השיחה.

כעת, ביושבי ברכבי, כשהמרחק בין ירושלים לבני ברק נדמה לפתע בעיני כמעבר מחדר לחדר בבית הורי, נזכרתי בהצעתו של שלוימי, כשהפעם דבריו נראו לי קורצים ומזמינים מתמיד.

ידי נשלחה אל הטלפון, מדפדפת בין אנשי הקשר. "אוריאל" – השם שחיפשתי, הופיע על הצג, לבן על גבי אפור. לחצתי על מקש החיוג, ממתין בקוצר רוח שהשיחה תיענה.

"מה שלומך, משה אהרן?", בקע קולו הנמרץ של אוריאל מהרמקולים במכונית. "איך אתה מרגיש היום? אתה ממש חסר לנו פה בישיבה".

"ברוך ה', אני מרגיש מצוין. נחש מאיפה אני מדבר איתך?", השבתי בקונדסות.

"תן לי רגע... אתה נשמע במקום סגור כזה... לא... זה לא יכול להיות... הרכב הגיע סוף סוף?!".

"כן, אתה רואה מה זה?... בסופו של דבר זה קרה".

"וואו! אני לא מאמין... איזה כיף! סוף סוף נוכל לצאת יחד לטיולים, כמו בימים הטובים של פעם...".

כזה הוא אוריאל. אכפתי, מסור ודואג, ויחד עם זאת, בעל ניצוץ של הומור שלא כבה.

"אבל לא בשביל זה התקשרתי...", קטעתי את שטף העליזות ששפע מהטלפון. "אתה רוצה לעבור איתי לישיבת הקיבוץ ברמות? הישיבה שבה לומדים אבי ושלוימי חברינו?", ניגשתי ישר לעניין.

"אתה יודע שאני אחריך באש ובמים...", הצהיר אוריאל נרגשות, כשצליל שובב מתגנב למילותיו.

"ועכשיו ברצינות. בשביל חבר וחברותא כמוך, אעבור אפילו לישיבה בעפולה. תן לי יום-יומיים לחשוב על זה... אבל הכיוון חיובי בהחלט".

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך. אתה יודע... עכשיו עם הרכב זה מורכב לחזור ליסודות... אז תעדכן אותי סופית, בסדר?".

"אין בעיה. חכה לטלפון ממני. בינתיים לך להתארגן...", השיב אוריאל, מסיים את השיחה.

*

זה יכול להישמע דמיוני, אבל המציאות עולה על כל דמיון. ברגע שעברתי את מפתן הפתח בישיבה, חשתי כיצד משא כבד בן עשרות קילוגרמים יורד מכתפי, מאפשר לי למלא את ריאותי באוויר צלול ומבריא.

היה זה שילוב מנצח של ישיבת בוטיק מוקפדת עם כמות בחורים מצומצמת ואיכותית, שיצרו יחד אווירה משפחתית חמימה ומאפשרת, תחושה נינוחה של דף חדש.

עד עכשיו, החיים בישיבה היו בצל השינוי שעברתי, מבחור בריא ותוסס לאדם מוגבל וחולה. כעת, לראשונה, מצאתי את עצמי בין בחורים ואנשי צוות שזו להם ההיכרות הראשונה איתי, כך שאיני צריך לנסות ליצור מצגי שווא ומלחמות הישרדות. אני יכול להיות מי שאני באמת.

זו הייתה תוכנית שיקום שמיימית. בית הבראה והחלמה מהמלחמה העזה והעיקשת שאותה ניהלתי עד כה. מעט מרגוע לגופי העייף, שבו נלחמתי עד עתה בחירוף נפש. הפסקת אש.

מה שסימל זאת יותר מכל, היה האירוע שהתרחש במוצאי השבת הראשונה לשהותי בישיבה החדשה.

ניצלתי את הקרבה לקברו של שמואל הנביא, והצעתי לאוריאל לבוא עמי לשפוך שיח על ציונו. הוא נענה בשמחה. כך מצאנו את עצמינו פוסעים בשעה של הבדלה בין קודש לחול אל מצבת קבורתו הקדושה של השקול כמשה ואהרן, החוסה תחת צלליו של מסגד ישמעאלי משוקץ וטמא.

לאחר סיום התפילה הנרגשת, כשהרכב מדדה לאיטו בירידה התלולה מן הציון, אני שומע את עצמי לפתע פונה אל אוריאל ושואל: "תגיד, אתה יודע שאני חולה בטרשת נפוצה? שמעת על זה?".

בום!

חרף מאמצי הרבים, אני לא זוכר מה הייתה התשובה המדויקת שלו, אבל מה שאני כן זוכר, זה שהוא לא באמת הופתע, הדרמה הגדולה התרחשה ביני לבין עצמי.

הבלתי ייאמן קרה. לראשונה מזה 6 שנים העזתי להעלות על דל שפתי – לא כחלק משיחה טכנית עם רופא – את המילים הבאות: "א נ י - ח ו ל ה - ב ט ר ש ת - נ פ ו צ ה".

תארו לעצמכם איזו מורסה בוערת שכנה שם בפנים, חנוקה,  עצורה, מחפשת מוצא. כעת, לאחר שבוע בלבד בישיבה החדשה, היא מצאה לה סוף סוף את הפתח החוצה, רואה לראשונה את אור השמש, שואבת נוחם ורפואה מקרניה החמימות.

שנים לאחר מכן, כשהזדמן לי לשוחח עם אוריאל על הרגע המכונן ההוא, הוא גילה באוזני דבר מפתיע: "באותו הרגע שנשאת את הצהרתך הנרגשת לאומה, קלטתי לראשונה עד כמה המצב שבו אתה נמצא אינו תקין, ובאותו הרגע גמלה בלבי ההחלטה - אני נרתם  ל'תיק' שלך בכל הכוח והנחישות".

איני יודע עד כמה הוא היה מודע באותה השעה, לגודל המשימה ולמורכבותה. אך לשבחו יאמר, שכמלאך משמיים הוא נטל אותה על עצמו, במלוא הרצינות והאחריות. עזרתו ומסירותו הרבה היוו חלק נכבד מהיכולת שלי להתקדם בתהליך החדש, הנפלא והמאתגר שאליו נכנסתי באותה התקופה. אין מילים שיכולות לתאר את עומק הכרת תודתי, לפועלו הרב.

כך או כך, זה היה שינוי משמעותי ומהותי. סוף כל סוף נתתי מקום לנפשי המיוסרת ולגופי הדואב. אותו הגוף שעליו אמרתי ש"צריך להתאכזר אליו".

*

היום, כשאני מנסה לאסוף ולסדר לעצמי את מה שכתבתי עד כה, ישנה שאלה מהותית וקשה שמזדקרת לעיני.

לכל אורך הפרקים, מתחילת הסדרה הזו, המצב רק הלך והסתבך, הלך והעמיק, עד שבפרק הקודם המלחמה הגיעה לשיאה, כשרגע לפני הייאוש אזרתי את שארית כוחותי להמשיך ולהיאחז בתפילה האישית מול אבא שבשמיים, להתרפק ולהתחנן עד שייעתר לבקשתי.

ומנגד, בפרק הנוכחי אני מבצע שינויים קיצוניים באורח חיי, פותח דף חדש כאילו הייתי נער צעיר ושובב בפתחה של ישיבה קטנה, עם כמויות אמביציה בלתי נגמרות. כשבנוסף לכל הנתונים הבלתי מעודדים, אני גם בחור מבוגר ומקורקע, כזה שכל שינוי בחייו, קשה עבורו כקריעת ים סוף. איך זה יתכן?! מהיכן הכוח והאנרגיה למהפך שכזה?!

אני חושב שעל אף השלב המוקדם שבו אנו אוחזים, ניתן בהחלט להבחין בנקודת אור פשוטה ומשמעותית.

רבים מאיתנו התברכו בנטייה לחשדנות, כלפי כל חידוש בכלל, וכלפי כל שינוי בחיינו בפרט. למה אני אומר "התברכו"? כי יש בכך גם ממד חיובי. זהו כוח ששומר עלינו במסגרת הידועה והמוכרת, יוצק יציבות בין גלי הספיקות והבלבול המקיפים אותנו מכל עבר.

אך כל זאת נכון רק בייחס לדברים שבמסגרת הבחירה שלנו. כאשר ההווה בטוח ובהיר, הסברה נותנת שאכן אין לנו לעשות צעדים פזיזים, שהרי "אין ספק מוציא מידי ודאי".

אולם כאשר אנו עומדים למול נתוני הווה, המכריחים אותנו לחשב מסלול מחדש. כשהשליטה הופקעה לה מזמן מחזקתנו, והאמונה הברורה שישנו אחד ויחיד המנהל ומנוווט את המציאות כרצונו כבר השתקעה לה בלבנו, האם ישנו מקום לפחד ולחשש?!

כאשר היוזם והמתכנן היחיד הוא ה' יתברך, ברור לנו ללא צל של ספק שמדובר בתוכנית המעולה והטובה ביותר האפשרית. ועל אף הסקרנות הטבעית כיצד ולאן נגיע, שהרי איננו מעודכנים בפרטים, חשדנות וחשש ודאי שאינן קיימים.

במצב המטושטש והמבולבל בו הייתי, נתתי לקב"ה להוביל אותי אחריו. הסכמתי להתנסות בחוויות חדשות, לעבור למקום חדש, להשתלב בחברה חדשה. סמכתי עליו ולא התאכזבתי.

בו בטח לבי, ונעזרתי.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.