חני ליפשיץ: "הוא התחיל להגיד שאנחנו המשפחה שלו, שאנחנו חייבות לו הכל"

"אני חושבת שהוא שולט לנו במחשבות", לחשה לי נטע.

העיניים שלה טרוטות, המבט שלה דרוך.

"מי זה 'הוא'?", שאלתי.

נטע ישבה מולי.

בחורה ישראלית עם שיער דבש ועצמות לחיים גבוהות.

היא סיפרה לי על "גורו אוֹם" – מורה ליוגה ומדיטציה. הגיע להארה בהרי ההימלאיה.

בשבילו היא הגיעה עד נפאל לפני כמה חודשים.

סיפרו לה שהמקום שלו הוא פיסת גן עדן חבויה, עם אוכל צמחוני, נוף חלומי ושיעורים ששחררו כל מתח בגוף.

אבל אז הגיעו החוקים: אסור לצאת לבד, אסור לדבר עם זרים בלי אישור, אסור להטיל ספק במה שהוא אומר.

"בהתחלה זה הרגיש מדהים", היא לחשה. "אבל אז הוא התחיל להגיד שאנחנו המשפחה שלו, שאנחנו חייבות לו הכול".

ואז הגיעה הנקודה שהדאיגה אותה באמת –

יערה, החברה שלה באשראם.

גם יערה הגיעה עד קטמנדו בשביל ללמוד אצל גורו אום.

נאמר לה שהיא "עדיין לא מוכנה לשלב הבא", ולכן היא נלקחה אל חדרו של הגורו. לבד. יותר מדי פעמים... לנטע היא הסבירה שזו הדרך שלה לקבל הארה.

הישר מהאור הגדול.

נטע החליטה לבוא אל בית חב"ד. לספר לנו על יערה.

"אני דואגת לה כל כך", היא אמרה לי, הדמעות מרטיבות את החולצה שלה.

*

הוא קרא לעצמו "גורו אוֹם", אבל שמו האמיתי היה אחר,

שם שאף אחד כבר לא זכר.

גורו אום היה גבוה ורזה, עם עיניים כהות ועמוקות שנראו כאילו הן חודרות אל תוך הנשמה. הקול שלו היה רגוע, כמעט לוחש, נושא את אותן מילים תמידיות על שלווה, הארה, שחרור מכבלי העולם החומרי. אבל אם הקשבת טוב, היה שם משהו נוסף – נימה של סמכות בלתי מעורערת, רמז לכוח שהוא מחזיק על כל מי שסביבו.

כשהגיעו בנות חדשות ללמוד אצלו, הן התקבלו בחיוך ובחיבוק חמים. האוכל היה משובח, הטקסים מרגיעים, והתחושה הייתה של משפחה אמיתית.

אבל לאט-לאט, הגבולות היטשטשו.

"את עדיין שבויה במחשבות הישנות שלך", הוא נהג לומר למי ששאלה יותר מדי שאלות. "כדי להשתחרר, את חייבת לתת לי להוביל אותך. בואי איתי לחדר".

הוא נתן לכל אחת מהבנות שם חדש. "השם שנתנו לך ההורים שייך לעולם הישן", הוא אמר. "כאן את מתחילה מחדש".

הוא הוביל מדיטציות שנמשכו שעות. לא היו שעות שינה קבועות, לא אוכל מסודר. הגוף היה עייף, הראש מטושטש, והמילים שלו חדרו עמוק פנימה.

*

יערה ישבה בחדר שלה.

הימים באשרם חלפו בלי זמן מוגדר. היא איבדה תחושה של יום ולילה, היתה מבולבלת כל כך.

שעון היד שלה נעלם ביום השני, כמו כל מה שהביאה איתה מהעולם הקודם. היא הייתה שייכת לכאן, כך אמר לה הגורו.

היקום הוביל אותה אליו. היא שלו!

האווירה באשרם הייתה מחניקה. הלילות היו אפלים וחשוכים, מלאים רק באור מנורת נפט עמום שמרצד בחללים קרים וריקים. הקירות היו מכוסים טפטים שחוקים, שרידים ממקום שהיה פעם בית, אך עכשיו היה רק מסדר אפל.

כל פינה מלאה במסתורין, במתח שלא מרפה. היה שם משהו מפחיד ומגנטי בו זמנית – התחושה הייתה כאילו האוויר מזוהם במשהו לא נראה, משהו שמשתלט לאט-לאט על המחשבות, הגוף והנפש. החדרים לא היו חדרים, הם היו סוג של כלובים. הכל מרוהט בצורה מינימלית, כדי לא להותיר מקום לאישיות או לזיכרון.

לא היו צלילים של חיות, לא ריחות של פרחים או עצי פרי. השקט היה מוחלט.

היא זוכרת איך הגורו אמר לה שאסור לה לכתוב יותר. "כתיבה היא עוגן בעולם הישן", הוא אמר. "המילים שלך הן שליטה, ואת צריכה ללמוד להרפות".

אבל היא אהבה לכתוב. היא אהבה מילים. ופתאום, היה נדמה לה שהוא רוצה למחוק גם את זה ממנה.

ואז היה הלילה שבו נטע, החברה הישראלית שלה, לחשה לה, "בואי נצא מפה".

משהו רעד בה. אבל היא לא הייתה מסוגלת לזוז.

מה פתאום לצאת.

מה פתאום לעזוב.

איך היא תעשה את זה בכלל?!

*

הגענו לאשרם, חזקי ואני, בשעת בוקר מוקדמת.

נשים הסתובבו בחצרות, כל אחת במבט מנותק, כאילו הן מחפשות משהו, אבל לא יודעות מה.

הגורו היה במקום.

כאילו חיכה לנו.

כל התלמידות התפזרו בשקט.

"אתם לא מבינים!", הגורו אמר בקול שקט אבל נמרץ, עיניו מתמקדות בחזקי ובי.

"היא כאן כדי למצוא את ההארה שלה. אתם לא יכולים להבין את הדרך שלי.

כל מי שמגיע אלי, חייב לעבור את התהליך הזה.

אני לא יכול לשחרר אותה".

"אתה לא מבין את מה שאתה עושה להן", חזקי אמר בקור רוח. "אתה אולי חושב שאתה מנהל פה משהו שעושה טוב, אבל כל מה שאתה עושה זה לשלוט בהן.

כל אחת כאן מנותקת מעצמה, אתה מוחק את האישיות שלהן".

הגורו חייך חיוך קטן, כאילו הוא לא מופתע מההאשמות שלנו.

"אתם לא מבינים", הוא אמר שוב ושוב.

"הן כאן מבחירה, ולכל אחת יש הדרך שלה. מי ששואלת שאלות – לא מוכנה, ומי שלא מוכנה – לא תוכל להישאר".

"אני יודע מה קורה כאן", חזקי אמר, עכשיו בקול  חד. "ואנחנו לא נעזוב עד שתשחרר אותה. אנחנו נזמין את המשטרה אם תמשיך לחסום אותה".

הגורו נעמד זקוף, מתבונן בנו.

אבל משהו במבט שלו השתנה.

לא הייתה לו ברירה אלא להישמע לנו.

"שמעו", הוא אמר לאט, מנסה לשמור על שקט במילים. "אם אתם רוצים לקחת אותה, קחו אותה. אבל תזכרו", הוא המשיך בקול חד, "אתם לא מבינים את המשמעות של זה. אני רק רציתי להושיע".

"אנחנו לא מסתפקים בזה. אנחנו יודעים בדיוק מה קורה כאן. לא תוכל להימלט מזה. תבין את זה", אמרתי לו רגע לפני שיצאנו מהחדר שלו.

הוא נקב אותי במבטו,

אבל באמת שכבר כלום לא היה לי אכפת...

לבסוף, בלי להתנגד יותר, הגורו פתח את הדלת מעט בכבדות, ונתן לנו לקחת את יערה. היא לא אמרה מילה.

רק הביטה בנו בעיניה העייפות.

יצאנו משם במהרה. יערה ישבה ברכב, לא שואלת שאלות.

*

היא טסה לישראל יומיים לאחר, מכן עם מלווה ישראלית שהצמדנו לה.

השיחה האחרונה שלנו הייתה שקטה, מלווה במבט עייף.

"אני לא יודעת איך לחזור לחיים הרגילים", היא אמרה.

"לאט-לאט", אמרתי לה. "מבטיחה להיות איתך בקשר. כל הזמן".

*

יערה מטופלת במקום נפלא בצפון הארץ.

אנחנו מדברות כל כמה ימים.

נטע מתחילה ללמוד עבודה סוציאלית.

בימים אלה נפתחה חקירה נגד גורו אום.

יש מספיק ראיות שקושרות אותו למעשים חמורים, כאלה שיושיבו אותו בכלא להרבה מאוד שנים.

זהו לא המקרה הראשון, וגם לא יהיה האחרון.

אנשים כמו גורו אום תמיד יהיו.

בכל מקום.

הם ישתמשו בכל דרך כדי לנצל את הצורך הרוחני של אחרים,

ישחקו על החלומות, הפחדים והחיפושים של בני אדם, וינסו לשלוט בהם.

אנחנו כאן כדי להילחם עבור האמת,

להוציא את האור מתוך החושך, ולהשתדל לראות לכל אחד

את הדרך חזרה לעצמו.