עשר המכות שחוזרות אלינו – ואפילו לא שמנו לב

בכל שנה בליל הסדר, אנחנו קוראים על עשר המכות ועל יציאת עם ישראל מעבדות לחירות. זה אולי נשמע כמו סיפור יפה, שאפילו אפשר להפוך לסרט אקשן הוליוודי שובר קופות, אבל לא סתם אמרו חכמנו ז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". סיפור יציאת מצרים אינו רק זיכרון אלא מציאות פנימית חיה ונושמת.

ה"מצרים" שעליה מדברים אינה בהכרח מקום פיזי, אלא תודעה צרה ומקובעת, שמרחיקה אותנו מהמהות האמיתית שלנו. והמכות? הן סימנים של התעוררות שנשלחות כדי לטלטל את עולמנו ולגרום לנו להגיע לנקודת שבירה כדי שנוכל לצאת לחירות ולגאולה הפרטית שלנו. אז מהן עשר המכות של העולם המודרני ומה נוכל ללמוד מכל אחת מהן?

מכת דם – אובדן הרגש האנושי

למים יש מספר פירושים ביהדות. במקרא הם נחשבים למקור החיים, כפי שנכתב "כי עמך מקור החיים" (תהילים, ל"ו, י'). הם מסמלים שפע אלוקי, ברכה וצמיחה – הן ברוחניות והן בגשמיות. כמו כן, הם נמשלים לתורה משום שהתורה מרווה את הצימאון הרוחני של האדם, ובדיוק כמו מים, התורה נכנסת לכלי לפי צורתו ומתאימה את עצמה לכל אחד ואחת מאיתנו בצורה שונה.

בנוסף, מים מייצגים את מידת החסד (זרימה, נתינה ללא גבולות) וגם את הטהרה (מקווה, נטילת ידיים, טבילת כלים). לכן אברהם אבינו, שמייצג את מידת החסד, מקבל את אורחיו עם מים, כפי שכתוב "ייקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והישענו תחת העץ" (בראשית, י"ח, ד') משום שהקפיד לא להכניס עבודה זרה לביתו, כפי שמפרש רש"י: "כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, וְהִקְפִּיד שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס עֲבוֹדָה זָרָה לְבֵיתוֹ."

במכת דם, נהר הנילוס, שהיווה את לבה הפועם של מצרים, הפך לפתע לדם. כפי שהזכרנו, מים הם מקור חיים, סמל לרוגע, להרמוניה, ליכולת להסתגל, לזרום ולטהר. ולפתע, המים הפכו לאויב. מה שהיה אמור להזין, להעניק ולחבר – הפך למר, אלים ומרחיק.

בעולם שלנו, לכאורה אין שום מחסור. יש לנו שפע של טכנולוגיה, מזון וידע יותר מכל תקופה אחרת. אנחנו נכנסים לסופר ורואים אינספור מעדנים וסוגי גבינות, אנחנו נכנסים לרשתות החברתיות ופתאום יש לנו מאות ואלפי חברים. אבל אם ממש נכנס לעומק הדברים, הקשרים האנושיים הפשוטים נעלמו, נהפכו לדם, למשהו מר, לא נעים ולא זורם. החבר הפך לאויב. אנשים מדברים אחד עם השני אבל לא באמת מקשיבים. אנשים ממהרים לכתוב טוקבקים מבלי להתחשב בעובדה שבצד השני יושב אדם, בשר ודם, שנפגע ונעלב מהמילים  שלהם.  

התגובות ברשת, שהיו אמורות לעודד שיח כנה ולחבר אותנו עם אנשים שאין לנו אפשרות לפגוש בחיים האמיתיים, מלאות היום באלימות, זלזול ושיפוטיות. הרחמים התחלפו באדישות, ההכלה התחלפה בביקורת, והלב לאט לאט נאטם כדי לשרוד את החיים בעידן הדיגיטלי.

כשהמים במצרים הפכו לדם, המצרים נאלצו למצוא להם מקור חיים חדש. גם אנחנו, בימים אלו במיוחד, זקוקים לשוב ולמצוא את "המים החיים" של החסד, של החמלה ושל ההקשבה.

כשדברים כמו מים, תורה ונתינה הופכים לדם – משהו בסיסי בחברה שלנו נפגם. האנושיות שלנו נפגמת, התקשורת בינינו נהיית אגרסיבית, וקל לנו לשכוח שמי שעומד מולנו הוא נשמה חיה.

אם כן, במקום לאבד את האנושיות שלנו, בואו נחזיר את המים – את דרך התורה, את הרחמים, את מעשי החסד ואת ההקשבה.

כשדברים כמו מים, תורה ונתינה הופכים לדם – משהו בסיסי בחברה שלנו נפגם

מכת צפרדע – כשהרעש חודר לכל פינה

הצפרדעים במצרים לא היו סתם מטרד. הן חדרו לכל מקום – לבתים, לתנורים, לכלי האוכל ואפילו למיטות. הן לא נתנו למצרים מנוח, לא ביום ולא בלילה.

חז"ל מספרים שבתחילה עלתה צפרדע אחת, והמצרים היו מכים אותה ויוצאות ממנה נחילים, כפי שנכתב: "ויט אהרן את־ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את־ארץ מצרים" (שמות, ח', ב').

רבי עקיבא מביא לכך הסבר מדהים: "צפרדע אחת היתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים". כלומר, מי שהפיץ את המכה היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.

וכמו אז, גם היום. יש לנו "צפרדעים" קטנות שמתרבות ומתפשטות – מחשבות טורדניות, רעשי רקע, חדשות בלתי פוסקות, התראות, אזעקות ומה לא. הצפרדע המודרנית היא ההפרעה המתמשכת לנשמה שלנו שמחפשת שקט.

אנחנו חיים בעידן שבו הקשב מתפזר לכל עבר. הטלפון מצפצף, הרשתות החברתיות צועקות, החדשות מלחיצות, ואפילו בטבע כבר לא כל כך שקט. גם כשאנחנו נמצאים לבד, אנחנו לא באמת רק עם עצמנו. הרעש חודר פנימה, בין אם הוא חיצוני או בין אם הוא פנימי. אנחנו הולכים לישון עם מחשבות בלילה וקמים עם אותו קול בבוקר – אין לנו מנוח, ורעשי הרקע חזקים יותר מהקול הפנימי.

אבל כמו במכת צפרדע – המטרה לא הייתה רק להכאיב למצרים. המטרה הייתה לטלטל אותם, להפיל בהלה ויראה על המצרים. וגם אותנו הרעש והמחשבות הטורדניות יכולים לטלטל ולהבהיל. להזכיר לנו כמה אנחנו צמאים לשקט. כמה אנחנו כמהים למרחב של הקשבה – לעצמנו, לאנשים שחשובים לנו, לקב"ה.

אם כן, בואו ננמיך את הרעשים החיצוניים והפנימיים שלא נותנים לנו מנוח, ונעשה מקום לשקט, לריפוי. בואו ניצור רגעים של עצירה - בלי מסכים, בלי טוקבקים, בלי צורך להיות זמינים כל הזמן. בואו לא נפחד להיות לבד עם עצמנו, להקשיב למחשבות ולנשימות שלנו, ולהיות נוכחים רק ברגע הזה.  כפי שאמר רבי אברהם אבן עזרא: "העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין, דאגה מנין?".

הצפרדע המודרנית היא ההפרעה המתמשכת לנשמה שלנו שמחפשת שקט

מכת כינים – כשדברים קטנים שוחקים את הנפש

המוני כינים תוקפות את המצרים וכל הארץ מתמלאת בכינים. הם חווים סבל רב מגירוד השיער שעל ראשם ואף לא מצליחים להפסיק את הגירוד הרב שתקף אותם.

מכת הכינים הייתה אולי אחת מהמכות הפחות "מרשימות" לעין – בלי דם, בלי חושך, בלי דרמה. עם זאת, היא פגעה בגוף, בעור, במגע הישיר עם החיים. הכינים לא הרגו, הן פשוט לא נתנו למצרים מנוחה. הן היו כל כך קטנות, אבל רבות ומעיקות, ובעיקר – בלתי ניתנות לשליטה.

גודל של כינה בוגרת היום הוא בין 0.4 ל- 10 מ"מ. הן ניזונות מהעור ומהדם שלנו, וקשה מאוד להסיר אותן (תאמר לך כל אם לילדים בגן). זה כל כך מזכיר את האתגרים שלנו בעולם המודרני – השחיקה היומיומית מדברים כל כך קטנים ולא מהותיים. עשרות מטלות, הודעות, בירוקרטיה, להתקשר, להסיע, להביא, לכבס, לנקות ועוד ועוד דברים טובים. כל אחת מהמשימות הללו אולי שולית, אבל יחד הן כמו כינים שמוצצות לנו את הדם ואת הנשמה.

הכינים הן חרק קטן ושפל, שלאדם אין שום שליטה עליו. גם בעידן שלנו, זה לא האירועים הגדולים שמטלטלים אותנו באמת, אלא המפגש עם השגרה והדברים הקטנים שבאמת מתישים אותנו. זה הרגע שבו אנחנו שואלים את עצמנו: איך דבר כל כך קטן וחסר משמעות גובה ממני מחיר כזה כבד?

אם כן, כינים יכולות לסמל את השחיקה היומיומית שאינה תמיד נראית לעין, תחושה של  חוסר שליטה מול הפרטים הקטנים שלא נותנים לנו מנוח. הדרך לריפוי מתחילים בבניית גבולות פנימיים. לא הכל חייב לעבור דרכנו. אנחנו יכולים לנשום עמוק ולהחליט מה באמת חשוב לנו ומה אפשר לשחרר, והכי חשוב – לזכור שאנחנו לא נמדדים על ידי המשימות השוליות שהספקנו, אלא על ידי המידות שתיקנו, מעשי החסד שביצענו, המצוות שקיימנו וכו'.

מכת ערוב – אובדן הדרך

מכת ערוב הביאה למצרים ערבוביה פראית של חיות רעות – טורפים מכל הסוגים התערבבו יחד, פרצו למרחבים שהיו שמורים לבני אדם, והפכו את הסדר הטבעי לכאוס. אבל מתחת לפני השטח זו לא הייתה רק מכה של חיות טרף – זו הייתה מכה של אובדן גבולות, ערבוב ובלבול.

אנחנו מכירים את זה טוב מאוד מקרוב. הכל היום מתערבב לנו – קודש וחול, עומק ושטחיות, אמת ושקר, חיצוניות ופנימיות. הכל מתמסמס לנו ביחד ואין שום גבולות. בתקופה שבה הכל הולך, אין נכון ולא נכון, המצפן המוסרי שלנו הולך ונעלם.

זה יוצר בלבול, כי כשאין גבולות גם אין דרך – בטח שלא דרך ישרה. כשאין ערכים בסיסיים, כל דעה נשמעת לנו טובה באותה מידה. כשאין לנו בסיס יציב, גם אנחנו הולכים ושוקעים.

בעולם המודרני אנחנו מטשטשים את הגבולות בין הקדוש לחולין, בין אמת לאשליה. ערכים מתחלפים בטרנדים ומוסר באופנה חולפת. הבא נלמד להבחין בין טוב לרע, להציב גבולות ברורים ולדעת מה אנחנו מכניסים לחיינו ומה אנחנו בוחרים להשאיר בחוץ. זה הזמן לחזור לערכים הפשוטים והנצחיים שמכוונים אותנו, גם בתוך הרעש של העולם המבולבל.

ערוב לא הייתה רק מכה של חיות טרף – זו הייתה מכה של אובדן גבולות, ערבוב ובלבול

מכת דבר – הגוף בריא אבל הלב חולה

מכת הדבר פגעה בבעלי החיים של המצרים. פתאום, ללא התראה מוקדמת, מתו הסוסים,  הבקר, הצאן, הגמלים והחמורים. זו הייתה מכה מהירה, שקטה וקטלנית, שזרעה הרס בלי שפיכות דמים ושיתקה את "המקנה" המצרי.

העולם המודרני חווה "מכת דבר" משלו בצורת מגפות גלובליות ומחלות אוטואימוניות, אבל לא רק בגוף. ה"מקנה" שלנו הוא המחלות הנפשיות, הדיכאון, החרדה, הלחצים, הריקנות וחוסר השמחה הפנימית. אלו המגפות השקטות של עולמנו.

לפעמים אדם יכול לתפקד כרגיל, לעבוד, אולי אפילו לחייך, אבל בתוכו משהו כבוי. הנפש שלו חולה, סובלת, נשחקת. אנחנו מוקפים אנשים אבל מרגישים לבד. אנחנו עסוקים אבל מרגישים ריקנות.

הדבר הייתה מחלה שקטה. כיום, המחלות שלא נראות כלפי חוץ הורגות אותנו לאט לאט מבפנים. בוא נפסיק להתעלם ממה שכואב באמת. בוא נתייחס ברצינות לנפש שלנו – נטפח אותה, נקשיב לה, ונבנה עבורה קהילה תומכת, מערכות יחסות מיטיבות וחיים של אמונה.  זה הזמן לשאול: מה אני עושה בשביל הבריאות הנפשית שלי? האם אני דואג לעצמי כמו שאני דואג לאחרים?

מכת שחין – כשהכאב עולה אל פני השטח

השחין לא הייתה מכה פשוטה: מחלת אבעבועות תקפה את המצרים ואת בהמותיהם. זו לא מכה שפוגעת מבחוץ – אלא מתפרצת מתוך הגוף עצמו, כמו כאב שמבקש מקום. היא חושפת את מה שהגוף כבר לא מצליח להסתיר.

במובן הרוחני והרגשי, השחין מסמל כאבים פנימיים שהוזנחו, הודחקו. אבל הגוף והנפש שומרים הכול בפנים עד שזה מתפרץ החוצה, לעיתים בצורה פתאומית ובלתי נשלטת כמו
כעס, חרדה, עייפות מתמשכת, בעיות בריאותיות וקושי ליצור קשרים.

בדיוק כמו השחין – מה שדוחקים פנימה, בסוף יוצא החוצה. אנחנו יכולים להתאפר, להיראות טוב, להגיד ש"הכול בסדר", ולתפקד – גם כשהלב פצוע. אבל מגיע הרגע שבו הכאב מתפרץ - תחושת עומס, רגישות-יתר, התפרצויות זעם, עייפות כרונית, כאבים פסיכוסומטיים. כל אלה הם סימנים למה שאנחנו לא מרשים לעצמנו להרגיש שיוצאים החוצה בדרכים אחרות.

בשביל לרפא את השחין של ימינו, בואו לא נדחה את ההתמודדויות שלנו, נהיה מודעים  למה שמבקש תשומת לב, נקשיב לעומס של חיינו, ונזכור שכשאנחנו מרפאים מבפנים – גם מבחוץ פתאום לא כואב.

מכת ברד – קיצוניות במקום איזון

ברד כבד ניתך בארץ מצרים, שובר את העצים, פוגע בגידולים החקלאיים, והורג את האנשים והבהמות ששהו מחוץ לבתים. בתוך הברד התלקחה אש,  ואל הברד נלוו גם קולות מפחידים .מכת ברד הייתה שילוב לא טבעי של אש ומים, סתירה מהלכת.

גם בעולמנו יש הרבה "ברד", רגשות סותרים שחיים זה לצד זה – אהבה עם כעס, רוך עם ניכור, רצון לקרבה עם פחד להיפתח. אנחנו נעים בין קצוות, מתחממים ומיד מצטננים. הכול קיצוני, הכול רגעי – והאיזון אובד. ברד בימינו מסמל בלבול רגשי וחוסר יציבות פנימית. פתאום אני על גג העולם ופתאום אני בתהום.

על מנת לרפא את המכה, עלינו ליצור חיבור בין הראש ללב, בין רגש לשיקול דעת. עלינו לחפש חום אמיתי – לא מתפרץ, אלא יציב. ובמיוחד, עלינו למצוא את האיזון ולא לברוח לקצוות.

ברד בימינו מסמל בלבול רגשי וחוסר יציבות פנימית

מכת ארבה – כשהכול נאכל אצלנו מבפנים

ארבה כבד מגיע לארץ מצרים ואוכל את כל הגידולים שעוד נותרו אחרי הברד. הארבה הגיע במיליונים, כיסה את השמיים ואת האדמה, אכל את כל השדות, כל הפרדסים, כל התקווה.  כיום, הארבה הוא הסמל לשחיקה מתמדת של דברים שאוכלים אותנו מבפנים – גאווה, קנאה, כעס. כמה אנרגיה וזמן הם גוזלים מאיתנו.

אנחנו עייפים, אבל ממשיכים לרוץ. רודפים אחרי הישגים, תארים, תפקידים, בלי לעצור ולשאול: מה באמת מזין אותי. העבודה הפנימית שלנו לא מצליחה להתפתח כי הכל נאכל מבפנים. המידות הרעות מכלות אותנו. לכן עלינו לעצור לרגע, לסנן את מה שלא חשוב ולהחליט מה באמת יקר לנו. "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (משנה אבות, ד', כ"א). הם מחריבים אותנו. עלינו לזכור שבתוכנו יש זרעים טובים, "נשמה שנתת בי טהורה היא", אנחנו רק צריכים להשקות אותה במה שבאמת מזין אותה ולהגן עליה מפני מזיקים.

מכת חושך – לא ראו איש את אחיו

החושך של מצרים לא היה רק היעדר אור פיזי. הוא היה חושך רוחני של ניתוק ובדידות עמוקה."לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו." במילים אחרות, כל אחד שקע בתוך עצמו ולא הצליח לראות את האחר. לא כי הוא לא רצה, אלא כי החושך מנע ממנו.

וזה בדיוק החושך של העולם המודרני. אנשים חיים זה לצד זה, לפעמים באותו בית, אבל לא באמת רואים זה את זה. במקום, הם רואים את עצמם, את הדאגות שלהם, את הרצונות שלהם, את האנשים האחרים, אבל לא את הפנים של האדם שיושב מולם.

זהו חושך רוחני, חושך תודעתי, שבו כל אחד נסגר בבועה שלו ולא רואה את כאבו של האחר או את הקריאה שלו לעזרה.

אצל עם ישראל הדבר בדיוק הפוך. אצלנו קיימת הערבות הדדית, קיימת העזרה לזולת. נכון שלפעמים קשה לראות את זה, במיוחד בתקופה האחרונה, אבל בשעת הצורך, העם היהודי התגייס לטובת החיילים, המפונים, החטופים, הפצועים, המשפחות השכולות וכל מי שנמצא בעת צרה.  

לכן, הדרך לריפוי המכה מתחילה בלפקוח את העיניים שלנו, לשאול את עצמנו 'את מי לא ראיתי היום באמת?', להקשיב למי שמדבר, לעזור לאחר, ולהבין שלפעמים רק מילה טובה אחת יכולה להאיר לגמרי את עולמו של האדם שזקוק לכך.

החושך של מצרים לא היה רק היעדר אור פיזי. הוא היה חושך רוחני של ניתוק ובדידות עמוקה

מכת בכורות – נקודת השבירה

זו לא הייתה סתם עוד מכה. זו הייתה הטלטלה ששברה את קש הגמל. אחרי תשע מכות שבהן פרעה התעקש, הכביד את ליבו, סירב לשחרר את בני ישראל – מגיעה המכה שפוגעת לו בלב.

הוא מאבד את בנו, יורשו, תקוותו, ופתאום הוא מבין שגם הוא עצמו עלול למות, וזה כבר יותר מדי עבורו. הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, כל ההגנות קורסות, האשליה מתנפצת.
פרעה "המלך הגדול" עומד לפתע קטן, פגיע ואנושי לגמרי. רק אז הוא אומר – קומו, צאו מתוך עמי.

בעולם המודרני, מכת בכורות מסמלת את אותו רגע שבו אנחנו כבר לא מסוגלים יותר. זה הרגע שבו המציאות מטלטלת אותנו עד כדי כך שאין יותר ברירה אלא לשחרר. לשחרר את השליטה, את התדמית, את הרגשות שמכלים אותנו. פשוט לשחרר ולתת לבורא עולם לנהל את עולמו: "שלח על השם יהבך והוא יכלכלך".

מכת הבכורות היא לא קו הסיום, היא ההתחלה. היא היציאה של העם היהודי לדרך חדשה. ולכן, גם כשאנחנו נשברים, קורסים או מרגישים שמציאות שלנו מתפוררת, עלינו לזכור שרק מתוך השבר אפשר לצאת לחירות אמיתית.

חג חירות שמח!