רמב"ן על פרשת צו: דבר תורה קצר ומרתק לשולחן השבת

בפרשת צו מבואר שיש קרבן מיוחד הנקרא "קרבן תודה". זהו סוג של שלמים, אלא שונה ממנו בני אופנים: בעוד ששלמים נאכלים במשך שני ימים, את התודה אפשר לאכול רק למשך יום אחד. וכן, קרבן שלמים הוא רק בהמה, ואילו לקרבן תודה מוסיפים 40 לחמים, שהם ארבעה סוגים, (אחד חמץ ו-4 סוגי מצה) 10 לחמים מכל סוג.

תמה הרמב"ן על כך שחלק מקרבן התודה הוא לחם חמץ. והרי איסור גמור הוא להביא חמץ בתור קרבן, שכן הוזהרנו בפרשת ויקרא: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

כלומר, התורה עצמה אומרת שיש מקרה אחד היוצא מכלל זה – הוא "קרבן ראשית", רש"י מסביר שזהו קרבן שמביאים בחג שבועות של שתי הלחם, שהוא מהחיטה החדשה של השנה, ולכן נקרא "קרבן ראשית", ואילו קרבן תודה אינו נמנה כ"יוצא מן הכלל". מדוע?

כה מיישב הרמב"ן: "וזו אינה שלה, כי הכתוב ואמר: 'ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח', ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום, שאינו טעון אלא תנופה".

תמה על כך הטור, שאם כן גם קרבן שתי הלחם הוא אותו דבר, שהרי מקריבים רק את הכבשים ולא את שתי הלחם, ואם כן למה מבואר בפסוק שהוא יוצא מן הכלל של האיסור?

הרב הדר מרגולין בספרו "למרגלות הרמב"ן" מציע את יישוב שאלה זו בכך שיש חילוק בין הלחמים הבאים עם הכבש של קרבן תודה, לבין "קרבן ראשית", שהוא כבשים הבאים עם שתי הלחם.

הלחמים הבאים עם קרבן תודה – טפלים הם לכבשים. שהרי כתוב: "והקריב על זבח התודה... על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו". מהו "על"? מבאר הרמב"ן שזה לשון תוספת, הרי שהלחם טפל לכבשים.

ואילו ב"קרבן ראשית", העיקר הוא שתי הלחם. וכטפל לשתי הלחם, מביאים גם את הכבשים, וכלשון הפסוק: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה".

לפיכך, כאשר מביאים את כבשי ה"קרבן ראשית", הרי כיוון שהכבשים הם הטפלים, רואים אנו בהם גם הקרבה של העיקר, כי אין טפל נחשב לדבר בפני עצמו, ולכן ב'טפל' נכלל גם העיקר.

ואילו לחמי התודה הם עצמם טפלים, והכבש הוא העיקר, ולכן הקרבת הכבש אינו נחשב גם הקרבה ללחמים הטפלים לו. ולפיכך יישב הרמב"ן שלחמי התודה אינם קרבים למזבח.