רחל גולדברג: "המכתבים שלנו הגיעו אל אבי לשדה הקרב. הוא קרא אותם שעתיים לפני שנהרג"

בריסטול ירוק רחב מידות מכסה את חלקה העליון של דלת ביתה של משפחת גולדברג, אשר מתגוררת בשכונת מקור חיים בירושלים. "אבא גיבור, התגעגענו, ברוך שובך!", נכתב עליו. מעט מתחת למילים המרגשות הללו, מופיעות מילות הפסוק "ה' יילחם לכם". על שאר חלקי הדלת, וכן על הקירות סביבה, מודבקים סטיקרים המנציחים את זכרו של אבי המשפחה, הרב אבי גולדברג הי"ד, ואת זכרם של לוחמים נוספים שנפלו במלחמת חרבות ברזל – ולצידם מפת ארץ ישראל. החומרים משני התודעה, שנבחרו לקבל את פני המגיעים לבית משפחת גולדברג, מעוררים יראה והשראה, ומעניקים הצצה מוקדמת למתרחש בתוך הבית פנימה.

"הילדים שלנו אומרים שהם גדלים בבית עם תודעת שליחות נרחבת", אומרת רחל גולדברג, אשתו של הרב אבי הי"ד, אם לשמונה ואחות במקצועה, נגנית כינור ומדריכת כלות. "הייתה להם גם ביקורת על כך. הם יכולים לומר שלפעמים זה היה יותר מדי ולא פעם חסרה להם אווירה של בזבוז זמן רגיל, אבל לפני ואחרי הכל הם מאוד שמחים בכך.

"במהלך השנים אירחנו בביתנו באופן קבוע קבוצות ומשפחות מכל העולם, עשינו שליחות בארצות הברית במשך שלוש שנים, אבי עושה עבודה רוחנית מדהימה עם חבר'ה חילונים מקיבוצים, עורך חופות ועוד. אצל אבי זה לא בא ממקום של 'אני בא לתת', לא ממקום מתנשא, אלא ממקום של 'יש לי זכות ללמוד ולגדול יחד איתכם ואני פשוט אוהב אתכם'. זו הייתה אהבת ישראל עמוקה, פשוטה ואמיתית. איש של כלל ישראל בכל הווייתו, וגם איש של פרט בישראל. האופן שבו התייחס לכל תלמיד, לכל זוג, לכל חבר, עמית, או אדם חדש בחייו – היה מלא באכפתיות, סקרנות, כבוד ואחווה. זה היה פלא. לראות וללמוד.

"כן, אני יודעת שאני מדברת עליו בלשון הווה, על אף חסרונו הפיזי. זה קורה כי אני מרגישה את הנוכחות שלו ממש פה. זאת זכות גדולה, ואני לא רואה אותה כמובנת מאליה. כתוב ש'צדיקים במיתתם קרויים חיים'. אבי עצמו כתב בשנה שעברה על פרשת חיי שרה, שבעוד הרשעים קרויים מתים גם בחייהם, בגלל עיסוקם בהחרבת העולם, אז הצדיקים, להבדיל, קרויים חיים גם ב'מותם'. כלומר גם כשפיזית איננו רואים את תנועות גופם או שומעים את קולם – הם חיים. כי הנשמה שלהם, המסר שלהם, העשייה שלהם בעולם הביאה ומביאה כל כך הרבה חיים ואור, שזה נשאר ונצחי. ובאמת האור שלו גם אחרי מותו מופץ בכל העולם בדרכים רבות, וזה נוגע עד עומק הלב. מאז שאבי נהרג, אני ואנשים רבים שהכירו אותו מרגישים את זה בעוצמה רבה".

ביחד ננצח

ימי השבעה על הרב אבי משכו אליהם אלפי אנשים מכל רחבי הארץ ומכל הגוונים. אוהלי ענק נבנו בסמיכות לבית המשפחה לטובת המנחמים הרבים, ומדי ערב התקבצו מאות אנשים ושרו יחד ניגוני קודש שהרב אבי כל כך אהב לנגן ולשיר. "תודעת השליחות הזאת שמפעפעת בביתנו ובמשפחתנו המורחבת – ייתכן שגם השפיעה על השבעה של אבי", אומרת רחל. "בשבעה פתאום נבעו מתוכי דברים שיש לי לומר. לא הכרתי את עצמי כאדם של מילים, אבל פתאום הייתה נביעה כזו. ביקשתי מהמנחמים שידברו תקווה, חוסן וכוח. דברים מחזקים ומרימים, מילים שיהדהדו את הבשורה והייעוד של עם ישראל.

"הרגשתי שהכאב הוא כל כך עצום, שהוא ממלא את כל העולם, וידעתי שהוא הדבר שישכון בליבי תמיד מעתה ועד עולם. אך ביקשתי עבורי ועבור המשך בניית הבית שלנו, שנוכל לקום, שנוכל לראות גם טוב, שנוכל להתברך, ואפילו לשמוח. אני מגלה שהכאב מופיע בלי לדפוק בדלת, הוא פשוט קיים ברציפות, ובא ועולה על פני השטח 'כשבא לו'. ומעליו ואיתו – יש כוח שמבקש להמשיך ולנוע קדימה. הילדים עצמם הם כוח חזק מאוד שמושך לחיות. המהות שלי בשלב הזה היא החזקת הבית והילדים, ולצד זאת פעילות למען חיזוק עם ישראל ואחדותו. בימי השבעה אמרתי לכל הפוליטיקאים שרצו לבוא לנחם שהם רצויים ביותר, אך אני מבקשת שיגיעו יחד עם מישהו מהמחנה השני, כדי להעביר מסר של אחדות. הם נענו לקריאה זו בצורה מרשימה, ואכן כמעט 60 חברי כנסת הגיעו. בנוסף לכך אני גם רוצה להגשים את החלום שלי להיות מיילדת, ואני לומדת כעת קורס על-בסיסי במיילדות. בעזרת ה' אהיה שותפה להבאת המון חיים חדשים בישראל".

דיברת על ייעודו של עם ישראל, איך הוא מצטייר בעינייך?

"זה נושא מאוד גדול ומורכב, אבל בכל זאת אגיד כמה דברים לגביו. עם ישראל ככלל, וכל אחד מאיתנו בפרט, חייב לדעת שיש לו ייעוד גדול, שיש לו בשורה להביא לעולם. אנחנו לא עם ככל העמים, אנחנו העם שבו ה' בחר להביא את העולם לתיקונו ולגאולתו. עם ישראל צריך להביא לעולם הרמוניה, יופי, מוסר, צדק, בריאות, נתינה, חיים ושלום. אנחנו מוכרחים להכיר בבורא ולהיות קשורים אליו, ומי שמחובר לנותן החיים בהכרח גם רוצה להביא חיים, וזו מטרתנו הגדולה. כל מצווה שאנחנו עושים, כל העמקה בשורשים שלנו, וכל שאיפה ועשייה לתרום לחברה – מביאה אור גדול לעולם".

מעבר לכל פועלך את גם מוזיקאית פעילה. כיצד עולם הניגון משפיע על חייך?

"בניגונים שאנחנו מחוברים אליהם ומנגנים אותם יש בשורת ריפוי ונחמה. בשבעה של אבי הנגינה הייתה חלק מאוד משמעותי, וזו הייתה התעלות גדולה. רוחו של אבי שרתה שם, אלפי אנשים מכל רחבי הארץ הגיעו, רבים גם הגיעו יום אחר יום כדי להתמלא עוד ועוד, גם כאלה שלא הכירו אותו. כל הזמן הרגשנו את החיבוק שלו כאיש תורה.

"אבי היה רב ומחנך בתיכון הימלפרב בירושלים. את שירותו הסדיר עשה בגולני, ולאחר מכן שירת כרב צבאי ולוחם בגדוד 8207 של חטיבת הנח"ל. אבי היה אדם אהוב בצורה יוצאת דופן, ודמותו נגעה באנשים רבים. משמחת תורה בצהריים ועד יום נפילתו בקרב גבורה בלבנון שנה לאחר מכן, בשבת פרשת בראשית, אבי עשה כ-250 ימי מילואים. הוא גויס בצו 8 לסבב שלישי שבוע לפני ראש השנה, ביום ההולדת שלי, והקפיצו אותם צפונה.

"ביום שזה קרה הוא נכנס הביתה עם פנים שאף פעם לא ראיתי לפני כן. אחרי שהוא נפטר, מישהו אמר לי שהנשמה יודעת שלושים יום לפני המיתה על מה שהולך לקרות. אבי נכנס הביתה, עמד במפתן הדלת, חצי דקה רק בהה, ולא דיבר. על הבעת הפנים שלו יכולתי לראות צער מהול בנכונות. זיו הפנים היפה שלו אמר 'הייתי רוצה להישאר פה, להמשיך להיות בעשייה של אבא, בעל, רב ומחנך, אבל אני מבין שעם ישראל בצרה כעת וצריך אנשים שיגנו על חייו. אני נכון לכך, ועושה זאת באהבה, במסירות, ובזקיפות קומה, כזו שלא הייתה לישראל במשך אלפי שנות גלות'.

"הם התאספו לקראת כניסה ללבנון והיו יחד בראש השנה. אבי כמובן ניהל את כל תפילות החגים, אבל על אף שהוא הרב והיה הגיוני שהוא יהיה החזן בתפילות, הוא לא שם את עצמו בדבר הזה, אלא דרבן כמה שיותר חיילים להתחזן וחילק להם תפקידים שונים בתפילות. הם הרגישו שייכות ואחריות, וזו דוגמה להעצמה שאבי עשה לאנשים. את תקיעות השופר הם שמעו מפי אליאב אביטבול הי"ד, סמ"פ של אחת הפלוגות בגדוד, שהביא את השופר של סבא שלו, שורד שואה. אבי ואליאב למדו תורה בקביעות לכל אורך ימי המילואים הארוכים.

"הגדוד שלהם נכנס ללבנון יום אחרי ראש השנה, מתוך מעמד תפילה חזקה שאבי הקריא בקול רם וצלול: "היה נא עם חיילי עמך הקרבים היום למלחמה על אויביהם... חזקנו ואמצנו... לחם את לוחמינו... אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא!", עם שירת 'עם ישראל חי' סוחפת בסוף המעמד. הם נשארו שם עד אחרי יום כיפור, ולאחר מכן חזרו להתרעננות. יום כיפור השנה יצא בשבת, ואבי חזר בשני בערב. הוא היה איתנו בחג הראשון של סוכות, שעות משפחתיות יקרות מפז, ובבוקר שבת חול המועד חזר למקום ההתכנסות הבא, לקראת הכניסה השנייה ללבנון, למחרת שבת חול המועד.

"הם נכנסו לכפר נוסף והיו אמורים לסיים את המשימה במוצאי שבת פרשת בראשית, אבל במהלכה אבי וחבריו נהרגו. הם היו במשימת טיהור שמטרתה למצוא אמל"ח, ובאחד הבתים הפתיעו אותם מחבלי רדואן והתחילו לירות עליהם. זה היה קרב מאוד מורכב, שבמהלכו הוקפצו כמה אוגדות לשטח. בקרב הקשה נהרגו שישה חיילים, ואבי שלי ביניהם. החיילים, שבאו לנחם אותנו במהלך השבעה, סיפרו שביום שמחת תורה, כיממה לפני הקרב, שנה בדיוק למתקפת הטרור על עוטף עזה, הם רקדו סביב ספר הקודש שליווה את אבי ברציפות, שהיה בכיסו או בידו, ספר 'מנחת אשר' של הרב אשר וייס, על פרשת השבוע.

"קשה להסביר כמה אבי אהב את התורה. אהב, עמל ודרש בה. יש תיעוד ממצלמת קסדה של מישהו, שרואים בה בשעת כניסת שבת את אבי שר ורוקד עם חיילים נוספים, מסביבם אדמת הכפר הלבנוני ובתים חצי הרוסים בו, לאחר שנתגלו בהם כמויות אדירות של תחמושת עוינת. הם שרו מתפילת קבלת שבת בשעת כניסתה: "מזמור לדוד, הבו לה' כבוד ועוז... וישבר ה' את ארזי הלבנון... לבנון ושריון כמו בן ראמים", ובהמשך "לכה דודי לקראת כלה". כמה שהם היו רוצים להיות ליד הכלה-האישה שלהם. אבל גם עם ישראל כולו נמשל לכלה, והקדוש ברוך הוא לחתן. והחתונה הזאת נמשכת לנצח. אנשים חפצי חיים אנחנו, אבל אם קמים עלינו לפגוע בנו – נילחם. אנחנו גאים בכל הלוחמים שלנו שהיו מוכנים למסור את נפשם כפשוטו למען עם ישראל".

לראות את הטוב

"במוצאי אותה שבת", ממשיכה גולדברג, "פרסמו בקבוצת הווטסאפ של הגדוד שיש להם שני הרוגים, ומיד כתבתי לאבי שאני רוצה לדבר איתו ולחזק אותו. כתבתי את ההודעה בידיעה שהוא הולך לקרוא אותה כשהוא יחזור לארץ, ובינתיים הוא מן הסתם עוסק בטיפול בחללים, שזה חלק מתפקיד הרבנות הצבאית בצבא – לטפל ביראת קודש בגוף החלל, לאסוף מה שצריך, בעדינות, בכבוד. לא היה לי מושג שמה שקורה בעצם זה שחיילים אחרים מטפלים בו. כמה ימים קודם לכן שלחו לנו הודעה מהגדוד ושאלו אם אנחנו רוצים לשלוח לאהובנו מסר, שיגיע אליו ממש אל שטח הלחימה. ממש השקענו, כל אחד כתב לאבי מכתב ושלחנו לו אותם בצירוף ציורים מהילדים הקטנים. המכתבים הגיעו אליהם בשבת בבוקר, והיום אני יודעת שהוא קרא אותם כשעתיים לפני שהוא נהרג".

לאבד בעל זה קשה עד מאוד, אבל אילו דברים מחזקים את מזהה במה שקרה?

"מה שעברנו כעם, ואנחנו עדיין עוברים, זה היה ניעור רציני, טלטלה חזקה. אני מאמינה שהמשבר הזה קורא לנו להתחבר יותר חזק לה', לתורה, לעם ישראל, לארץ ישראל. להתחבר בינינו, ולעצמנו, כיהודים ריבוניים בארצנו. לחבר שמיים וארץ, לחבר עבר, הווה ועתיד, תורה ומעשה. אני משקיעה את עיקר הזמן והכוחות שלי בצמיחה, בהתמקדות בדברים טובים, ולא בנפילה לדיכאון. אני לא מתמקדת במחשבות על למה זה קרה לי, ולא שואלת את ה' 'למה עשית לי את זה?'. גם אם היו כל מיני הסברים, זה גם ככה לא יעזור לבעיית הגעגועים המטורפים. לכאב ההולם בפנים.

"יש בי נקודה גדולה של תמימות ופשיטות באופי. אני יודעת שהבחירה שבידי היא איך להתמודד עם הדבר הזה. הילדים לאחרונה הזכירו לי שכבר ביום הראשון, עם קבלת הבשורה הנוראית, עמדנו מחובקים במעגל בסלון, ועם ההלם אמרנו שנבחר לחיות. אנחנו רוצים לחיות חיי תורה, שהיא עוצמתית, עמוקה ומתוקה. היא המתנה שקיבלנו כאומה. היא מלמדת מה זו שמחה אמיתית. מבחינתי, אני רק רוצה להיות עם אבי. אך כל עוד תחיית המתים עוד לא קרתה בפשטות, אני משתדלת להחיות אותו בדרכים שאני יכולה. אני פועלת מתוך אהבה והערכה עצומה לבעלי, שזכיתי להיות איתו 21 שנים נפלאות, ואני מודה לקב"ה על המשפחה המדהימה והתומכת שזכיתי בה. אנחנו מתחזקים ביחד, ומשתדלים כל הזמן להמשיך קדימה לטובת האתגרים הרבים והמורכבים הניצבים לפתחנו. אנחנו גם עסוקים בהקמת מרכז שיעסוק בדיוק ברוח הזו, מרכז 'באורך נלך, אבי', ואשמח לשותפים בבנייה זו".