תעלומת הארגז הנעול: כך נגנזו כתבי רמח"ל – ונשמרו לדורות

ביום ג' באב שנת ת"צ, לפני כמעט שלש מאות שנים, נראה רבה הישיש של פאדובה, רבי ישעיה באסאן, מהלך ברחוב היהודים אחרי שני סבלים הסוחבים ארגז עץ ענק וכבד. משמשיו של הרב הראו להם את היעד: ביתו של הגביר משה אלפרון, אחד היהודים העשירים בקהילת פאדובה. הסבלים הכניסו את התיבה לחדר שייעד לה אלפרון, ורבי ישעיה באסאן הרכיב שני מנעולים על התיבה. את המפתח האחד מסר לרב הישיבה בפאדובה, ואת השני מסר לבנקאי מכובד מן העיר. לאחר מכן עזבו הכל את ביתו של אלפרון, שחזר לעיסוקיו.

מה היה טמון באותה תיבה מסתורית? ומדוע היה צורך לנעול אותה בכזה טקס רשמי?

רבי משה חיים לוצאטו היה ילד פלא. בגיל ארבע עשרה כבר ידע את כל התלמוד, הזוהר וכתבי האר"י בעל פה. הוא היה שוקד על התורה יומם ולילה, וגם בורך בקול נעים ושימש כשליח הציבור בבית הכנסת האשכנזי של פדובה. מגיל צעיר מאד היה תלמידו המובהק של רבי ישעיהו באסאן. כשבגר, נכנס לאוניברסיטת פאדובה ללימודי רפואה, ובגיל שמונה עשרה כבר היה לגאון מפורסם וגם למלומד גדול. הוא התחיל לכתוב ספרים שונים, שהתפרסמו מאד.

בגיל 19 הוסמך לרבנות, והחל ללמד תלמידים ביחד עם ידידו ותלמידו רבי משה וואלי (רבי משה וואלי היה מבוגר מרמח"ל, אבל החשיב עצמו כתלמידו מחמת רוב חוכמתו של הרמח"ל). הם הקימו חבורה שנקראה "מבקשי השם". לפי התקנות, היה צריך להישמע קול לימוד הזוהר בבית מדרשם 24 שעות ביממה, ותורנות מיוחדת נקבעה לשם כך. רמח"ל עלה ופרח בתורה, והחל לכתוב כתבים רבים מאד, בעיקר בתורת הקבלה. בהיותו בן 20 היתה לו התגלות של מגיד, ושפע כתביו רק גדל. הוא כתב על כל הנושאים הכי סבוכים ועמוקים בקבלה.

אחד מתלמידיו של רמח"ל, רבי יקותיאל גורדון היה שמו, לא יכל להתאפק מול שפע הגילויים והסודות שרבו מלמד את התלמידים, וכתב מכתב לכמה רבנים מפורסמים באירופה, שיבואו ללמוד מרמח"ל. רבנים אלו ראו בדברים דברי גאווה, כביכול הם צריכים לבא וללמוד מאותו בחור בן עשרים, שגם למד באוניברסיטה ודובר חוכמות בשפות זרות. במיוחד יצא מגדרו רבי משה חאגיז, שחשש כי רמח"ל ממשיך, חלילה, את דרכם של השבתאים, שדיברו גבוהה-גבוהה בקבלה, אבל למעשה שיבשו וביטלו את שמירת התורה וההלכה.

רבני ונציה התכנסו וישבו על המדוכה, ולא מצאו פסול ברמח"ל. הם העבירו את השאלה לרבי ישעיה באסאן, רבו של הרמח"ל, שהיווה מעכשיו הכתובת לבירור עניינו של תלמידו האהוב. רבי ישעיה אהב והעריך מאד את תלמידו, אבל הוא היה מחויב לבדוק את כל טענות הרבנים מכל המקומות השונים, ובינתיים היתה התעוררות בהרבה ערים יהודיות נגד רמח"ל, שכן היו אנשים שהעתיקו משפטים מתוך כתביו והסתובבו בין רבנים כדי להראות להם את שיטתו המסוכנת, לפי דעתם.

הרב באסאן כתב לכל הרבנים כי הוא יוצא באופן אישי לפגוש את רמח"ל ולהפנות אליו את כל השאלות, על מנת לתת לו משפט צדק. ומי שיאשים אותו אחרי בירור הדברים - ייתן את הדין. היו רבנים שהסכימו לקבל את דינו של הרב באסאן, והיו כאלו שכעסו מאד ולא הסכימו. הם רצו לקבוע בעצמם את גזר הדין, ולא סמכו על הרב האיטלקי. בראותו זאת, הציע הרב באסאן שרמח"ל יישבע שלא יכתוב יותר ספרים, והרבנים מצידם יסירו את הקריאות נגדו. בהצעה זו הוא הצליח לרכך את ההתנגדות, והרמח"ל חתם על כתב שבועה כי לא יכתוב יותר ספרים.

מתנגדי רמח"ל דרשו כי כתבי היד של רמח"ל, שתפסו כמות עצומה של מקום, לא יפורסמו כפי ההתחייבות, אלא יושמו למשמרת. רבי ישעיה באסאן הסכים לכך, כי חשב שזו טובתו של רמח"ל, שלא יסתבך מול שונאיו. וכך יצאה התהלוכה של ארגז העץ הגדול, המכיל את כל מאות חיבוריו של רמח"ל, להסגר.

רמח"ל עלה לארץ ישראל, ושם לימד תורה זמן קצר. למרבה הצער פקדה את צפת מגפת שחפת, והרמח"ל ומשפחתו נספו בה. אך כתביו היו נעולים והוסתרו על ידי תלמידים שונים שלו, מפחד פן ישרפו אותם מתנגדיו.

הראשון שהכיר בגדלותו של רמח"ל וביטל את כל ההתנגדויות היה הגר"א מווילנא. הוא אמר שאם היה רמח"ל חי – היה הגר"א הולך אליו ברגל ללמוד ממנו. בהמשך הושפעו ממנו גם גדולי החסידות. בעקבות דברי הגר"א העתיקו חכמים את כתבי הרמח"ל הגנוזים. חלק מהם נדפסו כבר ע"י תלמידי תלמידיו של הגר"א, וחלק נדפסו רק בדור האחרון, על ידי רבי חיים פרידלנדר. כך שבה העדנה לכתבי רמח"ל, וכיום ידועים ספריו כספרים עמוקים, הנותנים מענה לסוגיות מסובכות בחוכמת הקבלה.