הקהילה גירשה אותו, ואז באה האם עם בקשה ששינתה את גורלו

בשנת 1285, לפני 760 שנה, התעורר שמש בית הכנסת של העיר דרוקה, עיר קטנה בחבל סרגוסה שבספרד, מרעשים מוזרים. הרעש נשמע מכיוון בית הכנסת. היה זה רעש של אומן העוסק במלאכתו, פטיש ומסור. מי עוסק במלאכה באמצע הלילה בבית הכנסת? שפשף השמש את עיניו וירד אל בית הכנסת, שהיה סמוך לביתו. כשהציץ דרך החלון, לא האמין למראה עיניו: יצחק בן אברהם מנסר את דלתות ארון הקודש... דרך החריץ שנוצר הוא שולח את ידו, ומנסה למשוך את עצי החיים המונחים על ספר התורה!

יצחק בן אברהם היה פגע רע. מימיו לא עסק במלאכה נורמלית, ותורה ודאי לא למד. היה מסתובב ברחובות וקונה שתיה חריפה, שלח ידו בגניבות וברמאויות, אבל עדיין יהודי היה, ולזאת אף אחד לא פילל – שיהודי ינסר את ארון הקודש כדי לגנוב את הכסף שעל ספרי התורה?! הזעיק השמש כמה מבני הקהילה, והם אסרו את יצחק בן אברהם בחדר המיועד לאסירים בבניין הקהילה היהודית.

למחרת התכנס בית הדין של דרוקה, והם גזרו על יצחק בן אברהם גירוש מן הקהילה. באותם ימים לא היתה ליהודי אפשרות לגור באופן עצמאי בעיר. הוא היה חייב לגור ברחוב היהודים, וזה דרש הסכמה של הקהילה, בית הדין ניסח כתב חרם מפורט שאסר על כל יהודי ויהודייה, בחרם גמור, לתת לו מקום לינה או להשכיר לו חדר. הוא, אשתו וילדיו מגורשים מן הקהילה. כל זה לחמש שנים. אחרי חמש שנים ייבחן הדבר שוב. בסוף כתב החרם הוסיפו הדיינים כך: "וגם יהיו בנידוי שנה שלמה, ויחרימו אותם הקהל בבית הכנסת בתוקף אלות וחרמות, עם שופרות ועם שני אנשים מהקהל מעוטפים בטלית. ואם יסרבו ויכנסו כאן בעיר דרוקה בתוך הזמן הנזכר, יגלחו שער ראשיהם ברחוב היהודים, וילקו אותם מלקות לפי אומד בית דין, ויפשיטו מעיליהם, ואם ימותו בתוך הזמן לא יאמרו עליהם לא השכבה ולא קדיש".

זהו עונש חמור ביותר. בנוסף נקבע שאסור לאף אחד להתערב בעונש זה, ולא לערב את השלטונות, כי העונש לא יבוטל, ומי שינסה לבטל את העונש – ישלם קנס מאה זהובים.

אכן, סיפור עצוב עם סוף איום ונורא. אך מתברר שזה עדיין לא הסוף.

אמו של יצחק בן אברהם באה לפני בית הדין לנסות לשנות את גזר דינו, שכן נודע לה כי בנה שוקל להתנצר. למרות האיסור החמור להתערב בדבר, הדיינים האזינו לדבריה, והחליטו כי המצב מחייב פניה אל גדול הדור. הם הריצו מכתב לרבי יום טוב אשבילי, הריטב"א, שהיה רב העיר סרגוסה, העיר הגדולה הסמוכה לדרוקה. וכך מופיע בשו"ת הריטב"א: "עכשיו באה אמו לבית דין ואמרה, בבקשה ממכם הבו לכם עצה כדי שלא ישתמד בני אברהם, מפני שגירשתם אותו מן העיר הזאת על אודות התפיסה שברח ממנה. כי הוא מזומן לקבל עליו כל אנשים וקנסות שתגזרו עליו, ובלבד שיכנס בתוך הקהל הנזכר שבדרוקה. וחימלו עלוי מפני כבודכם ומפני כבוד אביו, כי אביו רוחץ כל המתים דרך גמילות חסד של אמת, ואני מיילדת לבנות ישראל ומזומנת לכל כבוד הנשים. ועתה עשו לכבוד ה' ולא למעני, כדי שלא יתפתה לעבודה זרה (=להמיר לנצרות), ועכשיו כיוון שנתבייש בני ורוצה לחזור בתשובה שלמה, אל תדחו אותו רק תקרבו אותו תחת כנפי חסדכם".

ובכן, שאלו דייני דרוקה את הריטב"א, האם מותר לשנות ולבטל את העונש שהוטל בחרם, כדי למנוע מיהודי להשתמד?

הריטב"א דן בדבר, ומסיק: "רואה אני שאם נראה לכם כי אברהם זה יהיה יוצא מן הדת מפני גזרה זו, וכי בביטולה יחזור למוטב, ויקבל עליו עונש כפרה כראוי, שיכולים אתם להתיר הגזרה אשר גזרתם עליו כדי שיחזור בתשובה ושלא יצא לתרבות רעה, דכל הפושעים שפשעו שחזרו בהם מקבלים אותם כדכתיב שובו בנים שובבים וזו מצוה גדולה היא להציל נפש מישראל, ולכן לדבר מצווה יש לחרם הפרה".

כך זכה יצחק בן אברהם להינצל מהעונש הקשה. סופו לא נודע לנו, אבל יש לקוות שחזר למוטב.