"הסתכלתי פנימה, ואז ראיתי את המראה המזעזע ביותר שיכול להיות"

"תמיד חשבתי שראיתי בחיי הכל", אומר יאיר אנקונינה, תושב ביתר עילית, אשר עובד כבר שנים כמנכ"ל חברה קדישא בירושלים. "מתוקף תפקידי טיפלתי במקרים הקשים ביותר, דאגתי ללוויות של מקרי מוות טראגיים בעקבות פיגועים, ועוד. בנוסף אני כבר 19 שנה משויך ליחידת מילואים יס"ר של רבנות בפיקוד מרכז, שתפקידה לסרוק ולאתר חללים בשדה הקרב או בזירות אסון, ולזהותם לצורך קבורה.

"חשבתי שראיתי הכל", הוא חוזר ואומר, "עד שגויסתי למילואים בשמחת תורה תשפ"ד ונדרשתי לטפל במקרים כל כך נוראיים, ששום דבר שעברתי בחיי לא היה יכול להכין אותי לכך".

"מראות בלתי נתפסים"

אנקונינה נמנה למעשה על הצוות הראשון שנכנס לקיבוץ רעים, ונתקל בשורות ארוכות של בתים שרופים. למרות זאת, הוא עדיין לא הבין לרגע את היקף הנפגעים באירוע. "ככל שחלפו השעות התחלתי לקלוט שמדובר כאן במסע רצח מזעזע שלא היה כמוהו מעולם", הוא מוסיף. "נשלחתי יחד עם המחלקה שלי למקומות הכי קשים – לבית של פסי כהן שם נרצחו 13 בני ערובה, למרפאת השיניים הידועה בבארי, ולעוד מקומות נוספים. בכל מקום טיפלנו בהרוגים ופינינו אותם כשאנו משתדלים לשמור על כבודם ולהעבירם הלאה במהירות האפשרית.

"אבל הטראומה הגדולה ביותר ציפתה לנו במיגונית שממוקמת ביציאה מקיבוץ רעים, אל עבר תל אביב. "הגעתי לשם יחד עם חמישה לוחמים נוספים מהצוות, לאחר שהודיעו לנו כי 'בכניסה למיגונית יש שני הרוגים שזקוקים לטיפול'. זה היה נכון, ובאמת טיפלנו בהם, אך לאחר מכן החלטתי להגדיל ראש ולבדוק אם יש מישהו נוסף בתוך המיגונית, ואולי הוא זקוק לעזרה.

"הצצתי פנימה. היה חושך מוחלט, הדלקתי את הפנס שלי, ואז נראה לעיניי המראה המזעזע ביותר שיכול להיות. כי הסתבר שלא היה שם אדם אחד, אלא 27 אנשים שנרצחו. זה הרגע הקשה ביותר שזכור לי מאותם ימים, ועד עכשיו הוא לא עוזב אותי בימים וגם לא בלילות".

לדבריו, הוא והצוות שלו התגייסו למען המטרה. "עבדנו כמו על אוטומט", הוא מספר, "כשאנו שומעים מעל ראשינו כל הזמן יריות, היו גם כמה היתקלויות עם מחבלים באזור, ובכל רגע נשמעו פיצוצים ונדרשנו להישכב על הרצפה. בסופו של דבר סיימנו את המשימה, אך הנפש לא נרפאה, וכפי שציינתי – המראות מאותו יום לא עוזבים אותי".

ידוע לך אם היו ניצולים מהמיגונית?

"כן, ידוע לי שהיו כאלו שניצלו. עם אחד מהם דיברתי ישירות עוד כשהיינו במיגונית. ראיתי שם על הרצפה הרבה מכשירים סלולאריים שאחד מהם היה נראה נקי ובמצב טוב. הרמתי אותו וראיתי כיתוב על המסך: 'אם אתה מוצא את המכשיר, תתקשר אליי', והופיע שם מספר טלפון. כך יצרתי קשר והתברר שהבעלים של הנייד ניצל מהמיגונית בנס, ובהמשך העברנו לו את המכשיר. היו עוד כמה ניסי הצלה גדולים, אך מנגד היה המוות הקשה כל כך והמראות הנוראיים".

מיגונית החסד

במהלך כל השנה הראשונה למלחמה המשיך אנקונינה להתייצב בחזית ועשה יותר מ-200 ימי מילואים. "אבל דווקא כשהמלחמה קצת נרגעה", הוא מספר, "ביקשתי לחזור לשגרה, אך לא הצלחתי. המראות הקשים והזיכרונות לא עזבו אותי ופניתי לטיפול מקצועי, בתקווה שהוא יעזור לי. בטיפול שוב ושוב הועלתה השאלה שהטרידה אותי כל כך: 'איך ייתכן שכאדם המתעסק כל חייו עם נפטרים, נשברתי לרסיסים בעקבות מה שראיתי?' והיא הובילה אותי להרבה תובנות על ההיקף הבלתי נתפס של האסון, ועל המראות שאין נפש נורמלית שמסוגלת לשאת. זהו האסון הגדול ביותר בעם ישראל מאז השואה, אין מילים אחרות.

"ככל שחשבתי על כך יותר", הוא מוסיף, "כך הרגשתי שאני חייב לעשות משהו כדי שהתחושות הקשות לא יסתכמו בקושי נפשי בלבד, אלא לפחות יובילו למשהו טוב, ומכאן נולד הרעיון להקים מחדש את 'מיגונית המוות', רק שהיא לא תהיה מיגונית של מוות, אלא 'מיגונית החסד'".

על הרעיון מספר אנקונינה: "רכשתי נגררת לרכב בצורת מלבן, שתשמש כמו מחסן, ויצרתי קשר עם האמן אליאסף מיארה שידוע בציורי הקיר שלו שרבים מהם נעשו על גבי מיגוניות בעוטף. הוא גם היה זה שצייר על הקירות החיצוניים של מיגונית המוות, וביקשתי ממנו שיצייר את אותו ציור בדיוק על הנגררת שלי. כשמיארה שמע את התוכנית, הוא התרגש מאוד ואמר: 'זה משהו מבורך, אני רוצה להיות שותף שלך'.

"אחרי שהנגררת הייתה מוכנה הכנסנו לתוכה את כל הציוד שזקוקים לו בבית האבל - כיסאות קטנים, שולחנות, מיחמים לשבת, פלטות, וגם סידורים, חומשים וארון קודש קטן. ידעתי שיש אזורים בארץ שבהם קיים חוסר גדול בציוד כזה, וברגע שתהיה לי נגררת על גלגלים, אוכל להוביל את הציוד לכל מקום שיזדקקו לו, והעיקר – ידעתי שכל הפעילות של החסד הזו תהיה לעילוי נשמת 27 הנרצחים שלעד לא יעזבו אותי", מספר אנקונינה.

כשהנגררת – המיגונית הייתה מוכנה, תכנן אנקונינה לערוך טקס השקה קטן עם אשתו וחמשת ילדיהם. "אבל אז הציע לי אחד החברים להזמין את משפחות ההרוגים. בתחילה חשבתי שאין סיכוי שאצליח להגיע אליהם, אבל ניסיתי בכל זאת, ולבסוף הגיעו כולם, בלי יוצא מן הכלל. אותו חבר גם המליץ לי להזמין את הרב הראשי יצחק יוסף, וכך פניתי ללשכת הרב ואחרי כמה שעות אישרו את הגעתו. כך הפך הטקס הצנוע לטקס רב רושם בו נחנכה הנגררת שעליה מופיעים שמות ההרוגים כולם".

בימים אלו, לדבריו של אנקונינה, הוא עסוק בהפעלת הנגררת, כדי שתגיע לכל מקום שבו זקוקים לה, ובמקביל לכך הוא עמל על הכנת נגררות נוספות. "החלום שלי הוא להפעיל בסופו של דבר 27 נגררות, כנגד כל אחד מההרוגים. אני יודע שזה מצריך השקעה עצומה ועבודה רבה, אבל אני לגמרי מוכן. אעשה כל דבר כדי לסייע בהנצחה, וגם כדי לגמול חסד עם עם ישראל שזקוק לזה כל כך".