פרשת פקודי: ישיר או עקיף - מה זה משנה איך סופרים?

"פקודי" פירושו ספירה. התורה סופרת את פרטי המשכן וכליו, וגם פקודי בני ישראל שנתנו על ידי תרומתם למשכן. אבל פקודי פירושו גם להתקרב, לפקוד, ביטוי שנאמר בין איש לאשתו.

הספירה היא אמצעי של ידיעה, של גילוי, שקיפות, יודעים בדיוק כמה יש. כשאדם פוקד את ביתו, הוא יודע בדיוק מה יש בביתו. חז"ל אמרו שפקידת בני ישראל שוב ושוב היא אמצעי של חביבות, כמו שאדם המחזיק בכספת יהלומים, אוהב לספור ולמשש אותם שוב ושוב.

וכאן ישנו דבר מעניין. בספירת ופקידת בני ישראל עצמם, על ידי הקב"ה או על ידי המלך, אין סופרים אותם בצורה ישירה, אבל כן סופרים אותם בצורה עקיפה. אך כיוון שבסופו של דבר יש מנין מדויק ורשום, מה זה משנה איך סופרים?

למעשה, פרשת פקודי מתחילה בפקידה של ספירה, ומסתיימת בפקידה של קרבה: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". פקד ה' את עמו לעיני כל העם, ההבדל בין יום ולילה, הוא כמו במצב שהאיש נמצא בביתו – בלילה מדליק אור, וביום עושה מלאכתו. זו ההתגשמות של נבואת "פקוד פקדתי": "וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו". אמנם, בני ישראל משתחווים איש פתח אהלו, והסיבה היא שכאשר ה' שוכן במשכן, באמצע מחנה ישראל, הרי השכינה בכל המחנה, כשם שגם כאשר המלך בארמונו, הוא נמצא בקרב העם ואחראי לכולו.

התשובה נעוצה בביטוי הרווח "אני מי שאני". עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, האדם הוא לא מי שהוא נראה, אפילו לא בעיני עצמו או מי שמכיר אותו. אדם אינו חפץ שניתן למדידה והגדרה, מציאותו ומהותו תלויה גם בצורה שבה מגדירים אותו, או שבה הוא מגדיר את עצמו.

הצניעות היא ההגדרה של האדם קודם כל בעיני עצמו כצנוע. האדם מורכב מכדי להבין "מי הוא", והראשון שאינו יכול לדעת בדיוק מי הוא, הוא האדם עצמו, דווקא משום שהוא נחשף לכל הסתירות והמורכבות של עצמו. וזה יסוד הצניעות: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אדם הראשון, לפני החטא לא היה צריך להתלבש, הוא היה יכול להאמין בעצמו. אבל אחרי שחטא, הנחש הטיל זוהמה במין האנושי – היצר הרע והמורכבות. על ידיה הוא יכול לגרום לנו לפגוע בעצמנו, ערערו את היכולת של האדם לדעת מי אני, או להאמין בעצמי.

ההגדרה של הצניעות היא: הבורא עומד לפניך, מלא כל הארץ כבודו, כפי שכותב השולחן ערוך בהלכות צניעות. אל תהיה "מי שאתה", כי "אתה" מורכב משני יצרים. תהיה מי שאתה יוצר, תהיה הדמות שמחוברת לבורא.

וזה גם עניין הספירה של בני ישראל. כאשר הספירה היא דבר עצמאי, עם הסופר את עצמו ומראה כוחו וגבורתו. זה חוסר צניעות, זו עין רעה. הרי לא בכוח יגבר איש, וגם לא עם. אבל כאשר הספירה היא דרך החיבור למשכן, אנחנו לא שואלים את עצמנו: "כמה גברים שולפי חרב אנחנו", אלא "כמה אנשים תורמי זהב למשכן אנחנו". זו פעולה של חיבור, לא של חוסר צניעות (להלכה מותר לספור גם בלי תרומה למשכן, שכן התורה רק באה ללמד את הרעיון. ספירה ישירה היא כמו אדם שמוריד את החולצה ומנפח את השרירים ברחוב).

חז"ל הגדירו את הצניעות, שגם דבר ש"הכל יודעים" – אין לדבר עליו במקום שלא מתאים. העניין הוא לא להסתיר משהו, אלא לבנות יחס נכון אליו. חוסר צניעות הוא שקר, הוא תמיד משדר דבר לא נכון, הוא "מוכר" דבר מורכב בצורה פשטנית. כשאדם מתגאה בהישג שלו, רק הוא יודע כמה חלקים מההישג הגיעו לו בעבודה ובעמל, וכמה בלי מאמץ. כמה חלקים ממנו אכן מושלמים כמו שהם נראים, וכמה לא. וכך אמרו חכמים, "חציף עלי מי שמפרש חטאיו": כאשר אני שומע את פלוני מספר על חטא, אני לא יכול לדעת מה עבר עליו, כמה התחבט והתייסר, כמה גדול היה יצרו, ולכן לשמוע את החטא "עשיתי כך וכך" – זה חילול ה', זה לא מה שהיה. הצניעות מכסה את המורכבות, ומונעת אותנו מלתפוס אותה בצורה שטחית שתגרום לנו נזק. הן למי שאינו צנוע, והן למי שנחשף אליו.