מדוע ירדו בני ישראל למצרים? תשובה מזווית אחרת

צוות הארכיאולוגים עמד בחצי גורן מול הסדק הצר שהתגלה בקצה האולם שבמעמקי הפירמידה. "זוהי כנראה הכניסה הנסתרת לקבר", אמר אחד מהם. הם ניסו בעדינות להזיז, לנענע, לפתוח – ולבסוף נכנע הפתח העתיק, והקבר נתגלה בפניהם במלוא הדרו! ארון אבן עצום מונח במרכז החדר, ועל הקירות ציורי צבע מרהיבים המתארים את חייו של הפרעה המנוח, ציורים שעמדו כך, חתומים, במשך שלשת אלפים וחמש מאות שנה.

באחד הציורים נראה איש כפוף, כשעל גביו דוד ענקי מלא טיט, והוא שולח את שתי ידיו למעלה כדי לייצב את הדוד על גבו. ברקע בניין עצום, שכנראה האיש – עבד – היה חלק ממפעל בנייתו.

באותו ערב, כשכתב החוקר הראשי את יומנו, הוסיף: "התמונה הזו החייתה לפני את משורר התהלים, האומר 'הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנה', בני ישראל עבדו בעבודות הכי קשות ומפרכות, ולכן זכרו טוב כל כך את רווחת השחרור. כפיהם לא היו צריכות עוד לייצב דודים כבדים מנשוא על גבם, והיו חופשיות לעסוק במלאכה וקיום מצווות היהודים".

אך מדוע? מדוע היו צריכים בני ישראל לרדת למצרים? התורה כלל אינה מסבירה. האם חטאו חטא כה גדול ונורא, שנגזרו עליהם מאות שנות שעבוד וסבל בעטיו?

בברית בין הבתרים אלוקים מבטיח לאברהם שצאצאיו יירשו את ארץ כנען, ואברהם שואל את הקב"ה "במה אדע כי אירשנה". ואז אלוקים מפיל תרדמה על אברהם, ועונה לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". הגמרא (בנדרים לב ע"א) מפרשת שכיוון שאברהם אבינו לא האמין בהבטחה שהבטיח הקב"ה את הארץ לבניו, נענש והשתעבדו בניו במצרים. אבל עדיין השאלה קשה מאוד. הייתכן שבגלל שאלה כזו עם שלם יסבול שיעבוד נוראי במשך 210 שנה?

הגמרא (במסכת תענית כז ע"ב) פותחת פתח להבין את שאלתו של אברהם באופן אחר. הגמרא מפרשת את שאלתו של אברהם, לא כבקשה לאות מהקב"ה שנובע מחוסר אמונה, אלא כשאלה שנובעת מהבנת מעלתה הגבוהה של ארץ ישראל. אברהם אבינו מכיר במעלתה החשובה של ארץ ישראל, ויודע שהעם שיירש אותה צריך זכויות גדולות על מנת שיוכל להחזיק בה, ולכן הוא שואל את הקב"ה: איזו זכות תעמוד לצאצאי כך שלא יגורשו מהארץ? עונה לו הקב"ה – בזכות הקורבנות. הילקוט שמעוני על בראשית מסביר כיצד כל אחד מבעלי החיים בברית בין הבתרים הוא סמל לקרבן אחר שעתידים בני ישראל להקריב.

צורת הפרשנות הזו של הגמרא במסכת תענית פותחת פתח להבנת המטרה של ירידת ישראל למצרים. עכשיו אנחנו יודעים שתשובתו של הקב"ה לאברהם על הזכות שתשאיר את בני ישראל בארץ טמונה באופן ברית בין הבתרים – שמשמעותו הקורבנות, ולשעבוד מצרים. נניח את חשיבותם של הקורבנות לדיון אחר, ונעסוק בשעבוד מצרים, וכיצד הוא יכול לעזור בירושת הארץ.

בפרשת קדושים (ויקרא כ', כ"ב), מתואר אופייה של ארץ ישראל כך: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ". בפסוק הזה מתואר כי אם ני ישראל לא יקיימו את התורה – הארץ תקיא אותם.

"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם" (שם, כ', כ"ג). בפסוק הזה מתואר שהסיבה שהכנעני יאבד את הארץ היא לא בגלל שהארץ שייכת ליהודים, אלא בגלל חטאיו, כיוון שארץ ישראל אינה סובלת התנהגות שאינה מקודשת לעבודת השם.

"וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (שם, כ', כ"ד). בפסוק הזה מתואר שמה ששונה בבני ישראל שאין בכנעני, הוא שהשם הבדיל את ישראל מכל העמים, ובזכות הבדלה זו יוכל לרשת את הארץ.

אז יש לנו ארץ קדושה, ארץ שלא סובלת עם רגיל שמתנהג ככל העמים, אלא רק עם קדוש, שונה ומיוחד. עם שמתנהג בקדושה, נוהג בצדק, כזה ששם את עבודת השם בראש מעייניו. דבר זה אינו פשוט. אותו עם צריך להפנים היטב את זמניותו של האדם על פני העולם הזה. אם העם אינו מבין זאת, כיצד ישים את עבודת הבורא בראש סדר העדיפויות? הוא ישים את עושרו בראש סדר העדיפויות, יבנה לו צבא חזק וערים גדולות ובצורות, ובשביל להשיג את כל אלו הוא ישחית את דרכיו וישכח את תפקידו בעולם הזה... בארץ ישראל צריך עם שישב שם כמו גר, שיודע ששהותו בארץ הניכר זמנית, ואינו טורח לבנות לו בתים וכרמים. כך עם שיישב בארץ ישראל בתודעה ששהותו בעולם הזה זמנית, יוכל להתגבר על הפיתוי לנהל את ארצו כמי שהולך להסתובב בעולם הזה לנצח, ויקדיש את מטרתו לעבודת ה' שלימה ואמיתית. וזה בדיוק מה שהשעבוד נתן לעם ישראל.

לאחר שבני ישראל היו גרים במשך 210 שנים ועבדו בפרך בתבן ובלבנים, הוטמעה בהם, עמוק בתוך לב האומה, תחושה חזקה של גרות, תחושה שלא עזבה את היהודים עד היום, ורק התחזקה לאחר 2000 שנות גלות. אותה תחושה שגרמה ליהודים, אחר אלפי שנים בארץ נכר בגלות בכל רחבי העולם לא להיטמע בסביבה הנוכרית אלא לשמור על זהותם הנפרדת, ולזכור בכל עת ובכל זמן כי העולם הזה הוא זמני. ובאמת, גם בארכיאולוגיה בארץ ניכרת ירידה גדולה מזמן כניסת בני ישראל לארץ ברמת הבנייה והאמנות. וההסבר לזה הוא פשוט: עם שמתנהג כמו גר בארצו, משקיע את רוב כוחו וזמנו בעבודת ה', ואינו מחפש איך לצבור עושר, אלא מחפש כיצד למלא את מטרתו וייעודו בעולם.