22 הפועלים שבנו את העולם: כוחן של אותיות לשון הקודש

בפרשת ויקהל נאמר "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור... וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות... ולהורות נתן בלבו... למלא אותם חכמת לב".

מוזכרות כאן הרבה תכונות, שנשמעות מתאימות יותר לפילוסוף, שתפקידו "לחשוב מחשבות", מאשר למי שצריך לבנות בניין.

חכמים אמרו: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". מה ענין הבנייה אצל צירופי אותיות?

ישנו מדרש תנחומא נפלא: "כשהיה בורא את העולם... אמר הקב"ה הריני מבקש פועלים, אמרה לו התורה אני מעמדת לך עשרים ושנים פועלים, והן כ"ב אותיות שבתורה". כ"ב האותיות הן כמו פועלים, ואיתן ניתן לבנות את העולם. מדוע?

אריסטו כתב כי היחידה הקטנה ביותר בעלת המשמעות היא – המשפט. הסיבה שהוא סבר כך, היא שהפירוש המדויק של מילה אינו ודאי, ניתן להבין אותה בכמה צורות. רק ההקשר שלה נותן את המשמעות המדויקת. דבריו מתאימים לשפות הלועזיות, שהמלים שבהן התפתחו באקראי, באופנים שרירותיים. אין שום קשר בין המלה "הום", או בין האותיות המרכיבות אותה, לבין המשמעות של בית. לכן כאשר אדם משתמש במילה "בית", עדיין לא ברור לאיזה מובן של הבית הוא מתכוון: לבית הפיזי? לתחושת הביתיות? להגנה מפני הגשם? רק המשפט השלם יכול לדייק ולתת משמעות. אבל בלשון הקודש יש לכל אות משמעות, ולכן המשמעות המדויקת של בית מתבארת מתוך צירופי האותיות ב' י' ת'. אם משתמשים בלשון בצורה מדויקת, אזי כל מילה מתפרשת מתוך אותיותיה.

22 האותיות הן 22 רעיונות. העולם מורכב מרעיונות. בדיוק כמו שמכשיר טכנולוגי נוצר לפי שרטוט שמישהו שרטט לפני הייצור, כך העולם בהכרח בנוי על רעיונות שהיו לפני היווצרותו. כשמפרקים את הרעיונות ל"אטומים", לחלקים הכי קטנים, מקבלים אותיות. הידיעה לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ היא הידיעה את המשמעות המדויקת של כל כוח וכוח בבריאה.

המשכן מכיל שני חלקים הפוכים. יש בו המון גשמיות: המון כסף, זהב, עצים, פאר. אלו דברים גשמיים. אבל מטרתו היא להיות משכן לשכינה ולרוחניות, למקום הכי קדוש. כדי לדעת מה הצורה הנכונה של הגשמיות, כך שתהיה בדיוק משכן לרוחניות, לא יותר ואף לא פחות, יש להבין את הרעיונות שמאחורי החומר, להבין את המשמעות והסמל והתחושה שיוצר כל פרט במלאכת המחשבת של הבנייה, וליצור את הכל באופן מדויק, דרך ה"אותיות", הרעיונות הכי בסיסיים שמרכיבים את הכל.

כשהמן בא לקיים את גזרת הריגת היהודים, היה מרדכי לומד הלכות קמיצה. מדוע הלכות קמיצה? אכן אותו זמן היה זמן הקרבת העומר, וקמיצת המנחה היתה מענייני דיומא. אבל מדוע דווקא קמיצה מכל עניני דיומא?

מרדכי היה אחד מ-15 הממונים במקדש. אך בעוד כל הממונים היו ממונים על עניינים פיזיים, מרדכי היה ממונה על ה"קינים". קינים אלו קורבנות של ציפורים. אבל הוא לא היה ממונה על הצד הטכני, אלא על תחום מיוחד מאד: ציפורים דרכן לעופף, והרבה פעמים היו מתערבבים קינים של קרבנות שונים זה בזה, או אפילו בחולין. במקרים אלו עוסקת מסכת קינים המסובכת מאד. מרדכי היה אחראי לפתור את השאלות והספקות האלו. הוא היה חכם מפולפל מצד אחד, המכיר את המציאות מן הצד השני. עוד נאמר במשנה כי מלמדי הלכות קמיצה נוטלין שכר מתרומת הלשכה, שכן קמיצה היתה "עבודה קשה שבמקדש". מדוע קשה כל כך? שכן הקומץ מתיר את המנחה. ברגע שהכהן אוסף לתוך ידו את הקומץ – הוא צריך להפוך את ידו, ולהיזהר שלא יפול אפילו פירור בחזרה אל המנחה, שכן הקומץ הוא קדוש, והמנחה מותרת. בשביל זה הוא צריך לדעת איזו כמות בדיוק ניתן וצריך להכניס לתוך ידו, הוא צריך לדעת את הגבול. העיסוק במנחה ובקמיצה, בסופו של דבר הוא טכני, מיומנות וזריזות ידיים, אבל התוכן הוא רוחני. זה היה בדיוק תחום חוכמתו של מרדכי, ובכוח זה זכה שנתגלגלה על ידו זכות הצלת עם ישראל. מרדכי גם עמד על שמירת הגבולות הרוחניים, כמו בסעודתו של אחשוורוש, וגם השתמש בחכמת המעשה, כמו ההאזנה לבגתן ותרש והשימוש בדברים בזמן הנכון. הוא ידע שבעים לשון, שכן היה חבר סנהדרין, ובהמשך נעשה משנה למלך.

זו החכמה של "לחשוב מחשבות" ולהיות "חכם לב". לדעת את הכל, גם את כל הרעיונות שמהם העולם בנוי, וגם איך מכוונים אותם כדי לקלוט ולהשפיע רוחניות.