היורשים נגד היהודים: מה קרה אחרי מותו של מוחמד?

לפני מוחמד, כל השבטים הערביים בחצי האי ערב היו מסוכסכים בינם לבין עצמם. בריתות חדשות החליפו סכסוכים עתיקים, והבנות ישנות התפוררו אל מול בגידות חדשות. למוחמד היה חזון, שבו כל השבטים הערביים יתאחדו, תחת דגל האסלאם, לאומה אחת מאוחדת שתפיץ האסלאם בכל העולם. כל חייו עסק מוחמד במלחמות להגשמת חזונו, ובאמת, הוא הצליח לאחד כמעט את כל השבטים בחצי האי תחת אומת האסלאם. אבל אז הוא מת, ולא השאיר אחריו לא יורש ולא ספר חוקים המורה כיצד להמשיך את מפעלו, רק המוני שבטים אגודים בקורי עכביש שהולכים ונפרמים, והמוני ציטוטים שסותרים זה את זה. התברר שהאיחוד לא הביא לאומת ה"אסלאם", אלא יותר לאומת "מוחמד". חלק מן השבטים היו מוכנים להיות מוסלמים, אבל להישאר נפרדים ועצמאיים משאר השבטים, שהרי מוחמד הגדיר את עצמו "כנביא האחרון", מה שהביא אותם שבטים לטעון שאין לגיטימציה לאף יורש, אלא כל שבט יתנהל כפי שהתנהל לפני כן, על ידי ראש השבט. חלק אחר טען שהשבועה שנשבעו למוחמד היא אך ורק למוחמד, ולא ל"אסלאם".

יורשי מוחמד ראו איך מפעל חייו הולך ומתפרק, ולכן תפס עומר בן אלח'אטב, אחד מחשובי המוסלמים, את ידיו של אבו בכר – המתאסלם הראשון, חותנו של מוחמד ויד ימינו, ונשבע לו אמונים כח'ליף. בעקבות עומר בן אלח'אטב נשבעו שאר תלמידיו של מוחמד לאבו בכר, וכך הפך אבו בכר ל"ח'ליף הראשון", כינוי לאדם היורש את תפקידו של מוחמד בהנהגת האסלאם. אבו בכר פתח ב"מלחמת הרדה" מול כל השבטים הפורשים מן האסלאם, והכניע אותם, ולאחר מכן פנה לכיבוש אזורים בסוריה ובעיראק. תוך זמן קצר ממש הצליחו הח'ליפים, יורשי מוחמד, לגבור על האימפריות החזקות באזור באותה התקופה, כמו האימפריה הביזנטית והסאסאנית, ולהשתלט על שטחים עצומים, גדולים ונרחבים יותר משטחי האימפריה הרומית. שטחיה של האימפריה המוסלמית החדשה השתרעו מהודו במזרח ועד ספרד במערב.

באותה תקופה, יהדות אשכנז כמעט שלא הייתה קיימת (ולא קראו לה אשכנז), ורוב היהודים חיו בשטחי האימפריה המוסלמית. לבה הפועם של היהדות באותה התקופה נמצא בישיבות הגאונים שבבבל, שם התרכזו גדולי העם היהודי, ומשם נפוצה התורה לכל קווי הארץ. המוסלמים היו צריכים לגבש לעצמם את הדרך שבה ינהגו ביהודים ובנוצרים, שאותם התיימרו המוסלמים להחליף. בקוראן, מוחמד מכנה את היהודים והנוצרים "עם הספר". כיוון שהאמינו באלוקים והיה להם התנ"ך, הם לא נחשבו על פי מוחמד לעובדי אלילים. וכך כתוב בקוראן על עם הספר: "את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים". על בסיס הסורה הזו בקוראן, התוו החליפים את רעיון ה"ד'ימי" – בן החסות. על פי הרעיון הזה, העונש של אלה אשר מאמינים באל אחד, אבל לא קיבלו אליהם את מוחמד, הוא לשלם מס על האפשרות להישאר "לא מוסלמים", כדי להשפיל אותם ולהנציח את מעמדם כנחותים אל מול המוסלמים, אשר, בתורם, מחזיקים בדת האמת, וממילא גם בשלטון.

רעיון הד'ימי הוגדר סופית ב"חוזה עומר", אחד הח'ליפים, שתיקן הנהגות ברורות כיצד לנהוג ב"ד'ימי". בין התקנות היו תקנות שאוסרות על היהודים לבצע טקסים דתיים בפומבי, איסור רכיבה של היהודים על סוס או גמל, איסור לבנות בית כנסת שיהיה גבוה מהמסגד או זהה לו, ועוד. מטרת התקנות היתה להדגיש ליהודים כל הזמן שהם נחותים מן המוסלמים, ולכן תיקנו תקנות שנועדו להזכיר זאת ליהודים בחיי היום יום. מנהג הג'יזיה המשיך עד למאה עשרים. הג'יזיה לא היה ההגבלה היחידה על היהודים תחת האסלאם. במקומות וזמנים מסוימים היה בארצות האסלאם מעין "גטו". במרוקו היו בערים רבות גטאות שנקראו "מלאח", שבהם אולצו היהודים להתגורר, ונאסר עליהם לצאת בלילה. בתימן, בעיר צנעא, אולצו היהודים להתגורר ב"קאע אל-יהוד", בתרגום: "בקעת היהודים", שהיה מעיין גרסה תימנית של גטו.

כך התנהל לו הסיבוב השלישי בין ישמעאל ליצחק, כאשר ישמעאל מדגיש את עליונותו על יצחק באמצעות כוחו, בעודו משפיל את יצחק ומצר את צעדיו. הוא אינו שונא את יעקב כפי שעשיו שונא אותו, ופוגרומים בארצות האסלאם הם דבר נדיר יחסית. השלב הזה המשיך במשך 1300 שנה בערך, עד שהגיעה הציונות ששינתה את הכל, ונפתח הסיבוב הרביעי.