שווה סיפור: שכנים גידלתי ורוממתי

אנו גרים באחת השכונות הוותיקות בירושלים, בבניין נהדר, עם שכנים טובים וחמים. לבניין זה הגענו מאז החתונה שלנו, כאן גם גידלנו את ילדינו, עד שגדלו ופרשו כנפיים.

בדירה שמולנו גרה משפחת ישראלי. לאורך כל שנות המגורים שלנו בבניין, הם היו שכנים נהדרים כל כך. יחד גידלנו את הילדים, שהיו בגילים חופפים, ויחד חווינו עשרות חוויות. היה לנו כל כך הרבה במשותף איתם, שהם הפכו לחלק מחיינו, כמעט חלק מהמשפחה.

קצת לפני החתונה של ריני, הבת הקטנה שלנו, הודיעה לנו משפחת ישראלי שהם מכרו את הדירה שלהם, ושהם עוברים לגור בעיר קטנה יותר, לצד הילדים שהתחתנו. כמונו, גם הם סיימו לחתן את הילדים, ומבחינתם זה היה מתבקש לעבור למקום קטן יותר, ובעיקר קרוב יותר. שמחתי בשבילם, אבל כאב לי מאוד לאבד אותם, את השכנים הנפלאים שהיו לחלק מהנוף היומיומי שלנו.

הקונים, כך הם סיפרו, הם זוג צעיר שהתחתן לא מכבר, והם יגיעו מיד כשהדירה תתפנה. זאת היתה בשורה עוד פחות נחמדה עבורי. לא באמת היה לי כוח להתחיל עכשיו יחסי שכנות חדשים, ודאי לא עם זוג צעיר. לא שיש לי משהו נגד צעירים, פשוט עם הפערים בגיל והמנטליות השונה, היחסים איתם ודאי יהיו שונים מאד מאלה שהיו לי עם משפחת ישראלי. תחליף לידידות הקרובה שלהם לא יהיה לי.

ביום המעבר הענקנו לשכנים הוותיקים מתנה. נפרדתי מגברת ישראלי, שהיתה לי כאחות, והבטחנו לשמור על קשר.

ימים ספורים לאחר מכן הגיעה משאית קטנה ובה רהיטים בסיסיים ומעט חפצים, והנה – יש לנו שכנים חדשים. משפחת מאיר, בישר השלט החדש על הדלת.

דפקתי בדלת עם צלחת עוגות טרייה ובקבוק מיץ קר, ועשיתי היכרות עם חני, בעלת הבית. היא הודתה נרגשות. היא היתה ילדונת, במושגים שלי, לא רחוקה מהגיל של הבת הקטנה שלי, והיא עשתה רושם נעים ונחמד בהחלט. הצעתי לה בנימוס עזרה בכל שתצטרך. "את מוזמנת לדפוק בכל זמן", אמרתי לה.

כשבעלי חזר מבית הכנסת באותו יום, הוא הוא סיפר שגם הוא ערך היכרות עם השכן החדש, וגם הוא חזר עם רושם חיובי. "יש לנו שכנים נהדרים", אמר.

עד שבת, כל ילדי והנכדים שגרים בסמוך והגיעו לבקר כבר ידעו לספר ש"יש לסבא וסבתא שכנים חדשים נהדרים". ראו לבד, כמו שאומרים. בשולחן שבת, אחד מחתני אמר בטבעיות שהוא התפלל עם השכן בבית הכנסת והתרשם ממנו מאוד. הרמתי גבה, מתפלאת. הייתי בטוחה שהם ייסעו לשבת להורים, או משהו כזה, איך יתכן שבתוך כל הבלגן הזה של מעבר הדירה, הם גם הכינו שבת?

במוצאי שבת, שעה שליוויתי את הילדים, ראיתי את חני יוצאת עם שקית הפח. מיהרתי אליה בחיוך, ופרגנתי על האומץ לעשות שבת בבית מהר כל כך. "קיבלת עזרה, לפחות?", שאלתי אותה. היא חייכה והשיבה בשלילה. הדגשתי לה שוב את הערכתי הרבה. באמת, לא קל להתמודד לבד עם מעבר דירה.

תקופה קצרה לאחר מכן, בעודי מבשלת בביתי, קלטתי שברי שיחה מחדר המדרגות. חני כנראה יצאה לדבר בחדר המדרגות בגלל בעיית קליטה. סגרתי מיד את החלון. לא יודעת אם זה חשוב לה או לא, אבל לי זה לא נעים להקשיב... אלא שממה שכן הגיע לאוזני ברגעים הספורים האלה, הבנתי שאין לה באמת מי שיעזור בהתארגנות. המשפחה גרה רחוק מאוד.

הבנתי גם שאם שמעתי, כנראה יש לזה סיבה.

ארזתי יפה מספר מנות של ארוחת צהריים חמה, ודפקתי בדלת של משפחת מאיר. אליהו, בעלה של חני, פתח את הדלת. "אשתי הלכה לנוח", התנצל.

"זה בסדר", הגבתי, והגשתי לו את הארוחה. "מקווה שתאהבו, הכנתי כמות גדולה וזה מיותר", אמרתי, ומיהרתי לחזור הביתה. את המבט הרעב בעיניים לא החמצתי, באותם רגעים ידעתי: זה מה שהיה מצופה ממני לעשות.

זה היה רגע מכונן בקשר בינינו. מאותו רגע ידעתי שלא משנה איך התגלגלו הדברים לידי כך – חני לא סתם עברה דירה לידי... נתתי לה להרגיש איתי הכי בנוח בעולם. עודדתי אותה לדפוק בכל זמן שהיא צריכה, לשאול ולהתייעץ בחופשיות בכל נושא. התייחסתי אליה כמו אל הבת שלי. הרי כך בדיוק הייתי רוצה שהשכנה תנהג עם בתי, אם היא תהיה רחוקה ממני ותצטרך עזרה. לאורך תקופה ליוויתי את השכנה הצעירה שלי, עוזרת ותומכת. גם כשחלפו מספר חודשים, וחני חזרה הביתה עם חבילה ורודה ומתוקה, אני באתי לעשות לקטנה אמבטיות, שלחתי ארוחות חמות ופינוקים של יולדות. הייתי הבייביסיטר שלה כשהיא נתקעה ולא היה לה איפה לשים את הקטנה. מבחינתי, הייתי עוד סבתא, וזכיתי בעוד נכדה. הילדים והנכדים הפרטיים שלי לפעמים לא הבינו למה אני עד כדי כך משקיעה בהם, ואולי אפילו רצו קצת לקנא, אבל הבהרתי להם שלכל אחד יש מקום בלב שלי, במידה שווה – גם למשפחת מאיר ולילדים שלהם. הם קיבלו זאת בהבנה.

משפחת מאיר הלכה וגדלה, בחסדי שמיים, ואני המשכתי להיות שם. בשביל חני, בשבילם, וגם בשביל עצמי, אהבתי אותם, והם היו חלק מחיי. נתינה מולידה אהבה, אין אח ורע לדבר כזה.

*

"כרעם ביום בהיר". מכירים את הביטוי הזה? יום בהיר שפגש ענן שנשבר, ומטח כבד ירד ארצה לפתע. כך בדיוק הרגשתי, כשגיליתי את בעלי נשען לאחוריו, מפלבל בעיניו, עוויתות מוזרות בפניו והוא מאבד מולי מילים. מרוב פאניקה, איבדתי את שיקול הדעת והחשיבה הרציונלית, ופשוט צרחתי.

הדלת ממול נפתחה מיד, והשכנה היקרה שלי, גב' מאיר פתחה את הדלת, נסערת. רק הצבעתי על בעלי, והיא כבר הבינה. היא קראה לבעלה בדחיפות תוך שהיא מחייגת למד"א. בעלה, שידע דבר אחד או שניים על רפואה דחופה, ישב עם בעלי עד שהגיעה ניידת הטיפול הנמרץ. אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה שם בדיוק, אבל היא ובעלה ניהלו את הכל.

הצוות בבית החולים היה מהיר ויעיל. צילום CT ומספר בדיקות גופניות אישרו את האבחנה של שבץ מוחי, ובעלי הועבר מיד לטיפול. נשמתי נשימה עמוקה, מבינה לקראת מה אני הולכת.

בימים הבאים, כל ילדי, יחד עם כמה מהנכדים הבוגרים יותר, סבבו סביב בעלי, ולא נתנו לו להישאר אפילו רגע אחד לבד. ברוך ה' על הנחת הזו. גם אני, כמובן, הייתי איתו שעות ארוכות בכל יום, ובכל ערב חזרתי הביתה כדי לאגור כוח.

זה לא קל, לחזור לבד מבית החולים לבית ריק. אבל איכשהו, גיליתי שאני לא לבד. בכל ערב הגעתי הביתה ומצאתי דרישת שלום קטנה וחמה. פעם עוגה חמה, פעם ספל שוקו חם או כוס קפה עם חלב מוקצף, פעם שוקולד קטן או נשנוש נחמד. בכל יום מחדש, משהו קטן חיכה לי. אלה לא היו הילדים שלי, וגם לא הנכדים, שראשם ורובם היו עם סבא שבבית חולים. זו היתה חני.

היא דאגה לי יום יום, הכינה ארוחות חמות ומושקעות, דאגה לחלב טרי במקרר, לעוגות במזווה, לבית שימשיך לתפקד ולהיות חיוני בכל מצב. היא השקתה את העציצים (מי זכר אותם בכלל?), העבירה סמרטוט בסוף שבוע, ועשתה הכל כדי שארגיש טיפה יותר טוב. בחסדי שמיים, הנזק מהשבץ לא היה קשה מאוד, אבל נדרשה עבודה רבה של שיקום ושחזור יכולות. ולפתע גיליתי שהיוצרות התהפכו. פתאום מצאתי את עצמי מגיעה ושופכת את הלב שלי לשכנה היקרה... פתאום הילדה שחשבתי אותה, קמה להיות אשה ענקית, עם כתפיים רחבות שלא האמנתי שיכולות להיות לה. גיליתי יכולת הכלה והזדהות, אמפתיה וסבלנות. הרגשתי לידה הכי טוב שאפשר. חיכיתי לחזור הביתה ממחלקת השיקום כדי לדבר איתה, לשתף, להוציא את כל מה שפחות יכולתי לשחרר עם הילדים. גיליתי חברת אמת.

כשבעלי חזר הביתה, העבודה בבית גדלה. עכשיו הייתי צריכה לטפל גם בו. בשקט, משפחת מאיר נכנסה לתמונה. אפילו לא שמתי לב, אבל שקיות אשפה התנדפו מהבית, בכל פעם שמישהו מהם נכנס לבקר – הוא לקח איתו שקית. אליהו לקח אחריות על הנחת התפילין, השיעור היומי, התפילות – את כל זה הוא עשה איתו לבד. הילדים שלי אמנם הגיעו לעזור, אך גם להם יש משפחות, וחלקם גרים רחוק. לא סתם נאמר "טוב שכן קרוב".

בסוכות, תוך שלוש שעות הם העמידו לנו סוכה. וכאילו זה לא מספיק - בערב אחד חני ואני נכנסנו למטבח שלי, והכנו יחד את כל העוגות המיוחדות שאני אוהבת לעשות. בישלנו אוכל והקפאנו, הכל -כדי שאוכל לארח את הילדים בשמחה, שהכל יהיה כמו פעם, כמו מה שרציתי וחלמתי לעשות. והכל בענווה, בשקט. אפילו הילדים שלי לא יודעים עד כמה העזרה שלהם היתה נוכחת.

בעלי התאושש, אפשר לומר שחזר לעצמו. ועכשיו העזרה היא הדדית, כיאה לשכנים של אמת.

אותם הילדים ששמרתי עליהם בהיותם קטנים, שהייתי להם כעין סבתא, גדלו לבחורים ובחורות שממלאים את הבית שלי בשקט ובחן, עושים מה שצריך איפה שצריך, ואני מוצאת את עצמי נעזרת בהם הרבה יותר משיכולתי לחלום. איך אומרים? שכנים גידלתי ורוממתי, והם השיבו לי...