המחובר לקדושה – תבוא לו ברכה עד בלי די

הקורא בפרשתנו, מבחין בנקודה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, והיא העובדה שמשה רבנו, יחד עם כל מי שהיה ממונה על מלאכת המשכן, עשה דין וחשבון מפורט על כל חומרי הגלם שקיבל לצורך בנייתו, וכן מה נעשה עמם בפועל. כמובן, דבר זה דורש הסבר – לשם מה האריכה התורה לפרש את סך כל נדבת המשכן, עד לפרטים הקטנים ביותר, ועוד מספר פעמים?

על כך משיב בזוהר הקדוש, כי בשעה שעשו כלל ישראל את המשכן, היה השטן הולך ומשוטט לבדוק את כל ענייניהם כדי להשטין ולקטרג, שמא דבר מה נעשה שלא באמונה, אולם הוא לא מצא שום פגם באותם אנשי אמנה, עד שהקב"ה כפה את השטן לפני משה רבנו, על ידי שנתן חשבון מדויק ומפורט על כל מעשה המשכן, כדי להוכיח נאמנותו בשלימות.

וממשיך הזוהר ומבאר, כי דווקא מניין זה עלול היה לגרום לחיסרון מצד אחר, כיון שדבר ידוע כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העניין, ולא במה שמדוד וקצוב. אולם בהיות שמשה רבנו קישר וחיבר את מלאכת המשכן של מטה עם המשכן של מעלה, וגם הוסיף תפילה מיוחדת שתשרה ברכה במעשה ידיהם, על כן זכה ומשכן ה' אכן התברך באופן מיוחד. ומוסיף, שכך הוא הדבר בכל דבר שבקדושה, שהמניין אינו מגרע את הברכה ממנו.

הברכה שבאה בהסתכלות של עין יהודית

וצריך לדעת, כי מעלה זו קיימת בכל אדם מישראל, וכפי שנאמר בפסוק בשיר השירים: "עיניך ברכות בחשבון", ומבאר ב"קדושת לוי" שהראייה של האדם גם כן עלולה למנוע את הברכה, כיון שבהסתכלותו הוא עשוי להפריד את השפע משורשו העליון, מקור החיים, וגם הוא נותן קצבה לאותו דבר שמגביל בעיניו. וכך היתה דרכו של בלעם הרשע, שבכל מקום שבו נתן עיניו – חלה מארה וקללה. אך ראייתו של יהודי כשר אינה כן, כי בראייתו הוא ממשיך לקשר את הדבר אל מקורו הרוחני, ורואה את כוח הקדושה שבו, ולכן נאמר "ברכות בחשבון", שאף כאשר יש "חשבון" וקצבה – מכל מקום העיניים שלו מביאות "ברכות".

על משקל דברים אלו יש להסביר את הסגולה הנפלאה שהובאה בספר "זרע קודש", שהחושש פן יזיק לתינוק בעין רעה בשעה שמתפעל מצורתו המיוחדת, יביט למעלה לשמים. והעניין, כי כשמסתכל לשמים הוא נזכר לקשר השפע לשורשו, ובכך ממשיך את הברכה שתשרה בו עד בלי די.