הפיגוע הראשון אחרי קום המדינה: הטבח במעלה עקרבים

העיר אילת נכבשה אחרונה מכל אזורי הארץ. בט' אדר תש"ט הסתיים מבצע עובדה, שבו נכבש הנגב בכיבוש משטרת אום רשרש, זה היה שם המקום שבו שוכנת כיום אילת. החיילים לא הביאו איתם דגל ישראל, ולכן הם ציירו אותו על סדין לבן, ובתמונה מפורסמת מונף "דגל הדיו". לפני 17 שנים, בט' באדר ב' ה'תשס"ח, במלאת 59 שנה להנפת דגל הדיו, נפרס בטקס חגיגי לציון האירוע דגל ישראל ענק מצפון לאילת. על פי ספר השיאים של גינס, זהו הדגל הגדול בעולם: אורכו 200 מטרים ורוחבו 100 מטרים. אך סיפורינו עוסק במלאות 5 שנים להנפת דגל הדיו. באילת נערכו חגיגות לציון האירוע.

בי"ב באדר תש"ט יצא אוטובוס של אגד מאילת בחזרה לתל אביב. באוטובוס היו 11 נוסעים, ועוד ארבעה חיילים שהצטרפו במטרה לאבטח את הנסיעה. הכביש לאילת לא היה דרך הערבה, כמו בזמננו, אלא דרך המכתש, כאשר בין המכתש לבין הנגב הדרומי משתרע מעלה עקרבים. מעלה מפותל זה מוזכר כבר בתורה ובספר יהושע כנקודת גבול. במקום זה חיכו לנוסעי האוטובוס מחבלים, במטרה לרצוח את כל הנוסעים. היה זה הפיגוע הראשון נגד אזרחים במדינת ישראל.

עם הגיעו של האוטובוס למעלה עקרבים, נפתחה עליו אש. מטרת המחבלים היתה לפגוע בנהג, וכך לגרום לאוטובוס כולו להידרדר לתהום, אלא שהנהג, קלמן עשרוני, למרות פגיעתו הצליח לעצור את האוטובוס, ואף פתח את הדלתות כדי שהנוסעים יברחו. המחבלים ירו על הנוסעים שניסו לברוח, ולאחר מכן נכנסו לתוך האוטובוס לבצע וידוא הריגה. לחיילים אמנם היה נשק, אך הוא לא היה דרוך בידיהם, ולכן הם נהרגו, למרבה הצער, לפני שהספיקו ליטול את הנשק. הנהג המחליף, אפרים פירסטנברג, ניסה להחזיר אש, אך גם הוא נהרג מאש המחבלים.

מפקד חוליית המחבלים היה סעיד אבן באנדק. הוא נהג באכזריות, ולפני שעזב את המקום וידא שכל אחד מהנוסעים אכן מת. למרות זאת, בתו של הנהג המחליף, מירי בת ה-5, שרדה בחיים מתחת לגופתו של חייל שגונן עליה. אחיה, חיים בן ה-9, נורה בראשו, אך לא מת. הוא היה משותק במשך שנים רבות שנה עד שנפטר בשנת תשמ"ו, ובכך הפך להרוג ה-12 של הפיגוע.

לאחר זמן קצר עבר באיזור ג'יפ צבאי. החיילים שהיו בו נבהלו וחששו שמא המחבלים בשטח, ולכן ברחו. לאחר מכן הם נענשו בידי צה"ל. רק כאשר מנהל תחנת אגד בבאר שבע ראה כי האוטובוס מתעכב, הוא נסע לאורך תוואי הדרך וגילה את המחזה הנורא, אסף את מירי פירסטנברג ועוד שלושה ניצולים שהיו פצועים, אך נותרו בחיים. 

ממשלת ישראל החליטה להנציח בצילום את הגופות הפזורות סביב האוטובוס, כדי להשפיע על דעת הקהל העולמית. המחבלים הסתננו ממדינת ירדן, וישראל דרשה מוועדת שביתת הנשק לגנות את ירדן. הוועדה סירבה, והדבר גרם לזעם ולהתמרמרות בכל רחבי המדינה. ראש הממשלה ביקש מזמר מפורסם לכתוב "שיר שמח" כדי להעלות את המורל במדינה. מספר ימים לאחר מכן בוצעה פעולת תגמול בפיקודו של אריאל שרון, שבה נהרגו אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי. רק ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, הרוצח סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.

מירי פירסטנברג חיה בשיבה טובה. למרבה הצער, כלתו של נכדה נהרגה בטבח שמחת תורה, ובריאיון אמרה מירי: "הם התנהגו באותה צורה בדיוק כמו לפני שבעים שנה".