"אולי כבר תסכים לשמוע לי ולקנות מקל נורמלי?"

מכירים את המושג "כתף תומכת"? בשבילי זו לא הייתה מטאפורה, זו הייתה המציאות.

לאחר התקופה הארוכה שבה הייתי חבוש בבית הורי, הרכב שעמד לרשותי אפשר לי להרחיב את טווח ההתניידות שלי. לשוב ללכת לחתונות של חברים, לעשות קניות בעצמי, ועוד ועוד פעולות אלמנטריות בסיסיות, כשבעקבות כך, גם ההליכה בחוץ נעשתה תכופה ונצרכת יותר.

אתם בוודאי יודעים, שגם במקומות המונגשים לאנשים המתקשים בהתניידות, ישנה כברת דרך שאותה אי אפשר לגמוע ברכב, ועל מנת לעבור אותה יש צורך באמצעי עזר נוסף.

נאמן לדרכי הישנה, נמנעתי במכוון מכל אמצעי תמיכה שמנציח את מוגבלותי. למרות הסכמתי להיכנע למציאות במידה מסוימת, עדיין פיעם בי הרצון לחוש חלק בלתי נפרד מעולמם של הבריאים וה"נורמליים".

הפתרון האולטימטיבי היה – כתפו התומכת של אוריאל, חברי המסור. בעזרתו גמעתי קילומטראז' גדול מאוד, לאורך תקופה ארוכה ומשמעותית, כשברקע הולמת בי התקווה השקטה – יום אחד אשוב ללכת בכוחות עצמי.

*

זה היה חורף גשום וסוער. כמעט בכל שבוע היו מספר ימים של גשם. המטריה הייתה בשימוש מוגבר, נמצאת תמיד בסביבה לכל מטר פתאומי שאולי יופיע.

יום אחד הבזיק בי רעיון מבריק.

מדוע שלא איעזר במטריה להליכתי? שאלתי את עצמי. כולם סביבי מתהלכים כל העת עם מטריה, ואף נשענים עליה מידי פעם בספונטניות. אם כן, מדוע עלי להטריח את אוריאל בכל עת שאני חפץ ללכת אנה ואנה? אני יכול לנוע עצמאית בעזרתה האדיבה של המטריה, חפץ לגיטימי שלא מתייג אותי כחבר במועדון המוחלשים והמסכנים. מה עוד שבינינו, כתף אינה המוצר הנוח ביותר להישען עליו...

וממחשבה למעשה, התחלתי ללכת תוך שאני נסמך על המטריה השחורה הגדולה שלי, מאושר מהעצמאות החדשה שנמסכה בי, ומהפתרון המעניין שמצאתי.

*

אם החורף בשנה זו היה משמעותי, הקיץ שהגיע בעקבותיו היה חם ולח במיוחד.

אגלי זיעה הצטברו בקצב על מצחי, מזמינים אותי שוב ושוב להעביר עליהם את הממחטה, כשזאת האחרונה מתפוררת לחלקיקים דביקים, לא צולחת את המרוץ הבלתי נגמר מולם, ואני רק משווע למעט משב רוח קריר, כזה שיפיח בי רעננות, יצנן קמעא את מעלות הטמפרטורה הלוהטות, ויעניק לידי מנוחה מהניגוב המתמיד.

הייתה זאת שעת אחר צהרים כשאוריאל פנה אלי, שאלה בפיו.

"אתה מודע לכך שקיץ עכשיו?".

"כמובן" השבתי, תמה לפשר השאלה המוזרה. "אתה לא רואה את המצח המבריק שלי?...", חתמתי בקונדסות.

"אז למה אתה מסתובב לך כל היום עם מטריה?! אם לא שמת לב, התחלנו לומר כבר לפני חודש וחצי 'מוריד הטל'...", החזיר אוריאל את הכדור לעברי, כשהוא ממשיך ואומר: "זה גם לא בטיחותי! המטריה שלך עייפה ומרופטת, אולי תסכים כבר לשמוע לי ולקנות מקל נורמלי?".

למרות הנימה הנחרצת והתוקפנית מעט, הרגשתי בכל מילה את האכפתיות הרבה, ואת הרצון הכן לסייע ולעזור לי. אך עדיין, האמת הפשוטה הזאת שהלמה בי, הייתה קשה לעיכול.

לאורך כל התקופה הארוכה שעברתי עד כה, ליוותה אותי התחושה האופטימית-נאיבית שאין זה מצב קבוע, ומשם נגזרה הקביעה ההחלטית – "למצב זמני, משתמשים רק בפתרון זמני". אולם כעת, לנוכח אמיתותם של הדברים, ולאחר תקופת ההחלמה הנפשית הארוכה בישיבה, לא יכולתי להתחמק מן ההיגיון הטמון בדבריו, ובעל כורחי סיכמתי עם אוריאל על ביקור בסניף יד שרה הירושלמי, לצורך קניית מקל הליכה.

*

בשעת ערב מוקדמת מצאתי את עצמי נכנס עם אוריאל בשעריו של המבנה הגדול והמרשים שאירח בין כתליו את מעצמת החסד והעזרה "יד שרה".

לאחר הכוונה קצרה מהמזכירה שישבה בכניסה, צעדנו יחד אל אולם גדול, עמוס באביזרים שונים ומשונים, שהצד השווה בין כולם היה הייעוד שלהם – עזרה וסיוע לאנשים חולים ומוגבלים.

לא אכחד, ברגע הראשון פיק ברכים אחז בי, ורצון עז להסתובב ולברוח השתולל בתוכי. אבל החלטה זו החלטה! הכרחתי את עצמי לנשום עמוק ולהירגע, תוך שאני סוקר את האפשרויות העומדות לרשותי.

"בוא לכאן", קרא לעברי אוריאל, מנתק אותי ממחשבותי, "מצאתי משהו בול בשבילך...".

כבר מהנימה של דבריו התעודדתי. זו היה הטון השובב של אוריאל, זה שליווה את הטובים שבמעלליו.

כשהתקרבתי, ראיתי אותו מחזיק בידיו ארבעה גלילי מתכת שהיו מחוברים זה לזה בחוט עבה, ופניו קורנות באושר.

"מה זה הדבר המוזר שאתה מחזיק?! ומה אני אמור לעשות איתו?!", תמהתי.

"זה 'מקל מתקפל'!", השיב אוריאל, "בדיוק מה שאתה צריך כדי לשבור את המחסומים הפסיכולוגיים שלך...", עקץ.

הוא צדק. זה בדיוק מה שהייתי צריך. אביזר כזה, שיכול לשנות מצב בקלות ובמהירות, כך שאני יכול לבחור להתייחס אליו כמטריה מתקפלת או כצעצוע מעניין. והכי חשוב, כשהמחלה תיעלם לפתע, בעזרת ה', אני יכול לקפל את המקל מיידית, ולרוץ כאחד האדם.

בתחילה הסכמתי להשתמש במקל רק מחוץ לישיבה, אך הזמן וההרגל עשו את שלהם. אט אט התיידדתי עם המקל, שהלך ונעשה פחות מפחיד ודוחה, ולאחר תקופה הבחנתי לפתע, שהוא נמצא אצלי בשימוש תמידי וקבוע.

אגב, דבר נוסף שהרווחתי בעקבות ההחלפה ממטריה למקל, היה היכולת לנוע בחופשיות בשבתות וחגים, שבהם השימוש במטריה אינו אפשרי.

לאחר שסיימנו את רכישת המקל, שבנו יחד אל הרכב, מתכוננים לחזור לישיבה. התנעתי את הרכב. בעודי מנסה לעכל את שינוי הסטטוס, ואת משמעות הפעולה שביצעתי, פנה אליי אוריאל בבקשה מפתיעה.

"תוכל לעבור ב'מאפיית נחמה'?".

"בשמחה. למה? נאבד לך שם משהו?...".

"חשבתי, שכדאי שנחגוג את המעמד עם איזה 'לחיים' קטן... אתה יודע... קצת רוגלע'ך ופחית שתיה, לכבוד המקל החדש", אמר אוריאל, כשרצינות תהומית על פניו.

"אויש... אתה עם הדרמות שלך... מה הקטע לעשות עסק מכל דבר?! אבל אתה יודע מה... אני זורם איתך. על חבר כמוך בהחלט צריך לעשות 'לחיים'...".

במבט לאחור, ההצעה של אוריאל הייתה מלאת עומק ופיקחות. אותו הערב אכן היה מעמד "הנחת אבן הפינה" בזעיר אנפין, לפרויקט אדיר ורחב ממדים שעליו תקראו בהמשך. פרויקט שבנייתו טרם הסתיימה.

כי במקלי עברתי...

*

לקראת סיומה של השנה הנפלאה הזאת, הודיע לנו ראש הישיבה, כי לצערו הרב עקב סיבות שונות, הישיבה אינה ממשיכה לפעול בשנה הבאה.

אם לבחור מן השורה זו הודעה שגרתית ורנדומלית, כזאת שחותמת פרק של עוד ישיבת קיבוץ במחרוזת הישיבות שאותן הוא אוסף לעצמו, בשבילי היתה זאת מציאות מורכבת ומאתגרת.

הישיבה שבה מצאתי לראשונה מנוח לנפשי הסוערת – נסגרת, ואני נותר ללא מקום בעולם. היו אומנם רעיונות לישיבות שעלו וירדו, אך למצוא מקום שיתאים למצבי המורכב, הן מבחינה טכנית והן מבחינת האופי והאווירה הרגועים והשלווים שאפיינו את הישיבה הנוכחית, היה קשה עד בלתי אפשרי.

האפשרות שאשאר ללא ישיבה נדמתה בעיני כמציאות שלא תיתכן. זה הרגיש כמו לעצור באמצע ניתוח לב פתוח.

אך למרות החששות הבלתי נגמרים, ועל אף שלא היה לי קצה קצהו של כיוון לפתרון, הקב"ה – אבי האוהב – לא הניח לי לשקוע בפחד ובבלבול. במשך חודש וחצי הייתי עסוק בחיפושים ובבירורים חובקי עולם, אך מנגד – שלווה ורוגע בלתי מוסברים אפפו אותי. תחושת ודאות ברורה. שהרי לא יתכן שהמנתח עזב באמצעו של ניתוח כה מסובך, ואם בכל זאת זה נראה כך, כנראה הוא יצא להביא כלי משמעותי וחיוני לצורך המשך הטיפול הכירורגי.

אלה שהתעניינו באותה התקופה מה הן תוכניותי לעתיד, נענו בתשובת "לא יודע" סתמית, אך בלבי פנימה שררה נינוחות רגועה. זו בסך הכל עוד תחנה בדרך ליעד, יש לי על מי לסמוך.

*

מבין שלל הניסיונות וההתמודדויות, אחד הקשים והמפרכים שבהם הוא – "בלי לדעת".

אנחנו רגילים לעמוד למול משימות קלות או כבדות, פשוטות או מורכבות, כל אחד עם הכוחות שהשי"ת נותן לו. אבל המשותף בהם הוא שישנה תוכנית ברורה מול עינינו, ואנו צועדים בעיניים פקוחות לקראתה.

אולם ישנם מצבים שבהם דווקא הניסיון עצמו אינו קשה ומפרך, אך תחושת חוסר הוודאות המתלווה אליו מאיימת להוציא אותנו מדעתנו ולהכריע אותנו. זאת משום שמטבענו אנו "מוכרחים" לדעת... אנחנו "חייבים" להיות מעודכנים מהו היעד ומהו המסלול המתוכנן.

הפתרון פשוט, אבל הוא דורש מנה הגונה של אומץ ואמון – אנחנו צריכים לעצום בכוח את העיניים, ולתת לה' יתברך להוביל אותנו אחריו. להמיר את הצורך החיוני בידיעה ברורה ומוצקה גשמית, בידיעה גבוהה ומרוממת הרבה יותר.

שכן, גם בתוך מערבולת של סימני שאלה ללא אף סימן קריאה באופק, אפשר לדעת. גם כשאנו צועדים בדרך עפר בלתי מסומנת אל יעד בלתי ברור, אפשר להלך בוודאות.

מפני שעל ה', ההולך לפנינו יומם ולילה, מנחה את דרכנו הלוטה בערפל – אנו נשענים ובטוחים. אחריו אנו צועדים, ועל ידיעתו וחסדו אנו נסמכים. זהו היעד וזוהי התוכנית, זה הדבר הכי ברור בעולם.

"אל הארץ אשר אראך".