כהנים, קרבנות ומצורעים: החיבור המופלא של חומש ויקרא לימינו

כשאנחנו מתחילים לקרוא את חומש ויקרא, מתעוררת לפעמים המחשבה: זה מסובך מאד, איך זה קשור לחיים שלנו? זה רצון ה', ואלו מצוות, ולימוד תורה. אבל זה עדיין מרגיש לנו רחוק.

האמת היא שגם חומש ויקרא קרוב אלינו מאד. הוא עוסק בחיים שלנו, כאן ועכשיו.

אנחנו עוברים דברים קשים כל כך בחיים שלנו, גם ברמה הלאומית, וגם ברמה האישית. לכן משמעותי מאד לזכור את מה שמלמדת אותנו התורה. לא נבראנו בשביל לסבול. האדם נברא לתוך עולם שאין בו מתח ומלחמה, ולא טורפים ונטרפים, אלא שפע תמידי, ואף נבראה לו בת זוג והיה יכול להתרבות בלי צער ובלי קושי, ובלי מחלות וסכנת מוות. הוא גם יכול היה להכיר תדיר בבוראו הנגלה אליו. אין זה רק "סיפור הבריאה", אלא השאיפה הטבועה בנו מעצם היותנו. זה הציור של החיים השלמים והשלווים שנועדו לנו.

החיים שאנו מכירים, של מלחמה תמידית, מחסור תמידי, מאבק עם איתני הטבע כדי ליהנות מהם, הפריה והרביה, הלידה וגידול הבנים שבאים בקושי ועל ידי סכנות ומחלות – הם פרי הקללה, שכל מחשבתינו נסובות על איך לברוח ממנה. קללה שיסודה בחטא של האדם. זוהי הסתרת פני הא-ל מהאדם.

הבורא שב והתגלה בהר סיני, כאשר סיפק לעמו שפע ושלום ושלווה שדומים לגן עדן, אך היה זה גילוי חד פעמי, וגם השפע ההוא היה לתקופה מוגבלת. הגילוי התמידי והנמשך הוא זה שמתואר בספר ויקרא, שמתחיל בקריאת ה' אל משה מאהל מועד, כי החיבור והתיקון של מתן תורה התחיל מכך שמשה הגיע לדרגה שבה הוא יכול לדבר עם ה' פנים אל פנים, כאדם בגן עדן. אותם הכרובים השומרים על גן העדן מפני האדם, פותחים כנפיהם ומאפשרים למשה להיכנס ביניהם ולדבר עם הבורא יתברך כדבר איש אל רעהו, וכך הגילוי החד פעמי הפך לגילוי מתמשך.

ומאותו רגע שמתואר בוויקרא א', א', שבו ה' קורא אל משה מאהל מועד, מתחיל הגילוי התמידי, הקרבה שאם בחוקותיה נלך – נשוב לעדן, גן האלוקים, ששפע גשמי הוא סימניו החיצוניים, וקרבת ה' היא עניינו הרוחני. הדיבור אל משה מלמד את בני ישראל (בלשון "אדם כי יקריב") איך יעזבו את החטא שהביא את הקללה, וזה על ידי עבודת ה' וציות לחוקיו. ואין העבודה יכולה להיות פרי רצון גרידא, כקורבנות העמים לאלהיהם. כדי שיהיה הקורבן כקרבנו של הבל שנרצה, ולא כקרבנו של קין שנדחה, צריכים בני ישראל להתקין לבבם ולהכשיר מדעם, ולהקריב קרבן נרצה שעל ידיו יוכלו להישאר תדיר בקרבת ה', ולא להיפך, חלילה.

משה מכשיר ראשית את הכהנים להתקרב אל מקום הכרובים, המקום שאינו מן המידה ואין הטבע שולט עליו, כדי שהם ימשיכו את גילוי השכינה בין הכרובים, בכל דור, עד שיבא התיקון השלם, על ידי הקרבה לה' שנעשית כדת. וגם בשעה זו, כשם שלא כל בני אדם הראשון זכו, ולא כל בני נח זכו, וגם לא כל בני אברהם, כך גם בבני אהרן, רק חלק יכולים להיות קרובים לקדושה ולהישאר בחיים. אלא שלהבדיל מהראשונים, שנטרדו בחטא של ריחוק, בני אהרן נטרדו בחטא של קרבה. גם אדם הראשון אכל מעץ הדעת, שנמשל לגפן, גם נח נכשל בפרי הגפן, וגם בני אהרן נכנסו כשתויי יין מבלי לשמור על כללי הקרבה.

וכאן מלמדנו ה' כי כדי להתקרב אל ה' קרבה שלמה ונכונה, וכדי לתקן את כל הקללות שנתקלל הטבע וגוף האדם, צריכים אנו ללמוד את מלאכת מעשה בראשית, להידמות לבורא. וכשם שהבריאה נוסדה על הבדלה – בין אור לחשך, בין מים למים ובין כל יום ויום מימי הבריאה – כך צריך האדם להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין המטמא את הנפש ובין הקדוש. גם לפני אדם הראשון עברו כל בעלי החיים כדי שיבדיל ביניהם ויבין תכונתם, וגם נח הבדיל בין הטמא לטהור, אבל הם לא ציוו את בניהם אחריהם באופן שיכל לשמר את הקדושה, שהיא תנאי לגילוי שכינה.

טמאים הם הדומים לנחש המקולל, ההולכים על גחון, האוכלים וטורפים כמוהו, וההיפך ממנו הם הטופפים על פרסותיהם, הנרדפים, המכינים מזונם בהעלאת גרה, החיים ביניהם בשלום בלי לטרוף זה את זה, כבגן העדן. ולכן הנחש, התנין והלוויתן – אין להם מקום בגן ה' העתיד לבא.

טמא הוא כל שבא מרשות שאינה מחוברת אל חיי הקדושה, הבא מן הנוצר בקללת האישה על העיצבון וההיריון, וההולך לרשות המוות בעטיו של נחש (ואף המצורע, נע ונד הוא כקין, וסימנו על מצחו, צריך הוא להמתין, אם תיטיב שאת). אך הדרך להיבדל מטומאת הגוויות היא על ידי ההבדלה של הבריאה, כשהבדיל הבורא בין ים ליבשה, "ולמקווה המים קרא ימים", והיציאה מן היבשה וחיי המעשה אל מקווה המים, היא המטהרת. כך יכולים אנו לחיות עם הקללה, ולא לשקוע בתוכה. ועל ידי ההבדלה הזו נתקרב לתיקון הקללה.

הקשר התמידי בין האיש לאישה, מבלי גדר ובלי בושה, הביא את החטא הקדמון שנולד מביניהם. והתיקון הוא בכך שהנישואין באים עם הבדלה – למי אפשר להינשא, וגם החיים עם האישה מבדילים בין הזמנים, וכל שינוי הטבע, המזכיר את הקללה, מצריך שוב הבדלה וטהרה.

הקדושה חלה על האדם, שנברא ביום השישי. טומאת הקדושות חלה רק על הנברא ביום זה. טומאת הגויות חלה על הנבראים כבר ביום החמישי, אך הנברא ביום השלישי אינו יכול להוליד טומאה. רחוק הוא מהאדם, אך חלק בו לאלו-ה, והמצוות התלויות בארץ מבררות חלק זה ומה ייעשה בו.

עונות השנה הן פרי קללת אדם הראשון, ובכל פעם שהוא אוסף וכונס, הרי נעצרת קללת העמל, והוא שובת כבוראו בסיום הבריאה, וכאדם בגן עדן מקדם. ובחג נוטל האדם את פרי גן העדן, שטעם עצו ופריו שווים, ונזכר בברכת ה', ואף באד שעלה מן הארץ בגן עדן, וכך מביא הוא ליום שכולו שבת.

כל חוקי הקדושה האלו יהפכו את הארץ לגן עדן ומשכן לשכינה, ובסיס לתיקון העולם כולו. אבל הפרת החוקים האלו – תגרום להקאת העם, כמו גירוש האדם מגן העדן, וחזרת כל הקללות ביתר שאת וביתר עוז. כך שברית סיני היא-היא ברית עדן.

האמירה "כי לי הארץ" היא תכלית תורת הקדושה. כשאדם נמצא בגן מטופח, וכל צרכיו מתוקנים לו, ברור לו שיש אדון אשר לו הגן, ושאין לאדם באמת רכוש "שלו", בגן שאינו אלא אורח בו, וודאי שאינו יכול לקחת לו מן הגן לעבדים, וגם אין לו לדאוג על צרכיו, כי יש מי שדואג עבורו לכל. וכאשר יחיו בני האדם בעולם מתוך ידיעה זו, שהם בגן שאינו שלהם, ותפקידם לעבדה ולשמרה, באמת תהפוך הארץ הנשמה לגן ה'.

וכיוון שכל זה גלוי לנשמת האיש הישראלי, ומתגשם לעינינו, אין לך גילוי שכינה גדול מזה.

שני ציוויים באו לאדם הראשון: מצוות עשה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ולא תעשה – להימנע מאכילת הפרי שהוא תאווה לעיניים, רק משום שכך נצטווה. ועד היום הזה עומדים שני הציוויים האלו בעיבורה של המחלוקת הנטושה והמפלגת את באי העולם: האם יש להימנע מדבר שהלב מתאווה לו, רק משום שהא-ל ציווה? והאם יש לנו תפקיד להקים משפחה, להִתרבות ולכבוש את הארץ, או שמא להיפך, לסגוד לארץ, ולצמצם את עצמנו?

שתי השאלות תלויות זו בזו: אנשי העולם הזה רואים את האלוקות בטבע ובכוחות השונים שלו, ולכן מתערבים הם עם הטבע, סוגדים לו ויראים מפניו. ואנשי העולם הרוחני רואים את הא-ל מעל הטבע, והדרך להתקרב אליו היא לא להתערב בטבע, אך גם אין לירא מפניו, אלא לכבשו ולמלא את הארץ דעה. ולכן הקשר בין האלהת הטבע לבין הפרת הקדושה קיים בימינו כמו בימי נמרוד ופרעה. רק ספר ויקרא עומד בינינו וביניהם, יהי עלינו סתרה.