"סבא מעולם לא נטל תרופה וחי עד גיל 105"

בין גבעות ירושלים, טובל בנוף ציורי, שוכן לו הכפר עין כרם. זהו כפר שבו הזמן עצר מלכת, שבו ההיסטוריה לוחשת מכל פינה, ובו כל אבן מספרת סיפור.

כאן, בלב הכפר הקסום הזה, חיה כנרת בוטייל, בת למשפחה שורשית שנטועה בנוף המקומי כבר דורות. היא מכירה כל סמטה, כל אבן, וכל סיפור שחבוי בין בתי הכפר. עבורה עין כרם הוא לא רק מקום מגורים, אלא בית, שורשים, ומורשת. היא פותחת את ביתה למבקרים, ומזמינה אותם לטעום מעט מהקסם של המקום, מההיסטוריה העשירה, ומהתרבות התימנית הייחודית שכה מאפיינת את משפחתה.

שורשים בעין כרם

"אנשים באים לבקר כאן לא פעם, ומגדירים את עין כרם כ'כפר ערבי נטוש'", מציינת כנרת, "אני תמיד עוצרת הכל ומסבירה להם: 'נכון שערבים נטשו בשנת 1948 את הכפר, אך בל נשכח שיש שם שרידי ארכיאולוגיה מתקופת בית שני וראשון. אני אישית מתגוררת בבית ששימש בעבר כבית בד, ויש בו גם אבן ריחיים ענקית עתיקה מתקופות קדומות".

כנרת מגיעה ממשפחת בוטייל התימנית, שהיא אחת המשפחות השורשיות ביותר בעין כרם. "יש לי קליניקה לרפואה טבעית שנקראת 'בת הכפר', אך לעתים קרובות אני עוזבת הכל כדי לקבל את פניהם של אנשים שבאים לסייר כאן, אני מארחת אותם בביתי, וגם נותנת להם לטעום קצת ממורשת תימן. כשמדובר בקבוצות נשים אני אפילו רוקדת את הריקוד התימני המסורתי, עם הסברים על כל תנועה ותנועה, כי כל אחת מתנועות הריקוד תואמת לפעולה שאישה תימנית הייתה מבצעת במהלך היום – מוציאה מוץ מגרגירי החיטה, טוחנת את הסחוג, מכינה את החילבה, ועוד ועוד – כל הפעולות הללו משתלבות בריקוד".

אבל עיקר סיפוריה של כנרת נוגעים לסבה – הסבא שלום בוטייל, שלדבריה אין מדריך טיולים שמגיע לעין כרם ולא מספר עליו. "סבא הגיע עם משפחתו לכפר אחרי מלחמת העצמאות", היא מסבירה, "הם היו בשני אוטובוסים רעועים שהכילו עולים חדשים ממגוון מקומות. האוטובוסים נעצרו בכפר, אך אנשים לא הסכימו לרדת כי טענו שהם חוששים ממחבלי הפדיון ומשודדי דרכים. בנוסף, הם טענו שהבטיחו להם 'מגורים בירושלים', ובאותו זמן עין כרם לא היה חלק מהעיר, וגם ללא נגישות אליה.

"כך האוטובוסים עמדו והמתינו, עד שלבסוף סבא שהיה זקן החבורה החליט שהוא יורד מהאוטובוס, ואליו הצטרפו כל שאר המשפחות של העולים החדשים – רובם מתימן וצפון אפריקה, מעט עיראקים, מעט תורכים ואפילו ארבע משפחות פולניות. סבא מדגיש תמיד שעם השנים הם למדו לחיות בהרמוניה מופלאה, עם חיבורים וקשרים שמלווים אותנו עד היום".

הבית של סבא

כנרת גדלה בחיק סבה וסבתה בוואדי, מה שנקרא היום 'עמק התימנים'. "התקופה הזו זכורה לי כשנים היפות ביותר שהיו לי כילדה", היא מספרת. "כשסבא הגיע לכפר הוא רכש שתי עיזים ושתי כבשים, אך מכיוון שבתימן הוא היה סוחר עורות ועסק בגידול צאן, היה לו ניסיון רב, ובתוך זמן קצר היה לו עדר גדול, ממש כמו יעקב אבינו.

"סבא והדודים היו רועים את העדרים, ואילו סבתא הייתה מכינה לנו גבינות מופלאות מחלב הצאן. צריכים לזכור שמדובר בתקופות לא פשוטות, חלקן בשנות ה-50 שאז היו תלושים ואוכל מוקצב לכל משפחה, אבל סבא וסבתא היו אנשים שאהבו לתת משלהם לאחרים, ובכל פעם שהגיעו אורחים לכפר הם הזמינו אותם להתארח – סבתא הייתה מכינה להם בטאבון פיתות שנקראו 'סאלוף' – כמו פיתה עיראקית עבה שהוגשו עם מרק תימני, או אם זו הייתה ארוחה חלבית, עם סמנה – השכבה השומנית מהחלב של הצאן, שנחשבה למאכל בריא מאוד.

"בכל יום, כשאבא סיים את עבודתו הוא ירד לבקר את סבא וסבתא, ולא וויתר על כך מעולם. כיום אני מבינה עד כמה שהיחס בין ההורים לילדים במשפחתנו, ובכלל בתרבות התימנית, מעורר השראה וראוי לציון, כי הוא ממש לא מובן מאליו. אגב, אני לא הנכדה היחידה שגדלתי בביתם של סבא וסבתא, שכן היו עוד נכדים רבים שהסתובבו שם, עקב העובדה שלסבא וסבתא היו 13 ילדים שהביאו לעולם נכדים וצאצאים.

"פעם הייתה עיתונאית שהגיעה לראיין את סבא, ושאלה אותו: 'איך אתה מצליח לנהל משפחה כל כך גדולה?' סבא הרים עיניים לשמיים, והשיב במשפט קצר: 'זה בורא עולם, החבר הכי טוב שלי'. כי מעל הכל הייתה לו עשייה פשוטה ואמונה טהורה בבורא עולם".

שואת יהודי תימן

יש לכנרת גם סיפור היסטורי מרגש במיוחד על משפחתה: "לצערי לא כולם יודעים, אך יהדות תימן עברה לפני כמה מאות שנים שואה גדולה. היה זה בשנת 1679, כאשר עלה לשלטון בתימן אימאם שהתנכל מאוד ליהודים. הוא הודיע להם כי עליהם לבחור בין המרת דין למוות, אך לבסוף הוא 'הסתפק' בגזירת גירוש.

"כך התרחש 'גירוש מוזע' שהיה מהאסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של יהודי תימן. בשנה זו גורשו יהודי תימן אל דרום תימן, לאזור שפלה מלוח וצחיח, בו נמצאת העיר מוזע. מכיוון שהתנאים באזור היו קשים ביותר, עם הרבה מגיפות, מחלות וחום כבד, נותרו רק כ-30% מהגולים בחיים, וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה. אגב, בין המגורשים היה גם גדול משוררי יהדות תימן הרב שלום שבזי, שניתן לראות בכתביו עדויות לתקופה הלא פשוטה שעברה עליהם.

"סבא סיפר לנו שלמשפחתו הייתה שמירה גדולה, שכן בזמן שכולם גורשו, אבותיהם של משפחתנו לא הגיעו למוזע, אלא לכפר אחר, שם בעצם ניצלו חייהם, כיוון שיושבי הכפר טענו שהם 'מרדו בשלטון', ודווקא בשל כך נחשבו גיבורים. מכאן גם הגיע שם משפחתנו 'בוטייל' שפירושו בתימנית 'בית המורדים'. כי כך הסתכלו עלינו, וגורלנו שפר יחסית למה שעבר על יהודים תימנים רבים שגלו ולא זכו לשוב".

כנרת מציינת שסבה חזר על הסיפור הזה שוב ושוב, בטענה שאם לא ידברו על כך, איש לא יזכור את הדברים. "ובאמת, אפשר לראות לצערי שאין כמעט אנשים שמכירים את 'שואת יהודי תימן', גם בין חובבי ההיסטוריה, וזה חבל ומצער", היא טוענת.

סבא שלום בוטייל, סבה של כנרת, הלך לעולמו בגיל 105 בשיבה טובה. "הוא לא ידע תרופה מימיו וגם לא פגש רופא מעולם, ובכל זאת היה תמיד בריא ושמח, עד גיל מאה וחמש", היא מספרת. "עבורי הוא דמות ראויה להערצה, ואין מי שמגיע לבקר בעין כרם ולא ושמע על כך. באופן אישי אני מרגישה שסבא כמעט נמצא כאן אתנו. הרי עמק התימנים עוד קיים, יש לי דוד שמגדל עיזים בכפר, ואני עצמי גרה בבית המשפחה. אז בפעם הבאה שתבקרו בעין כרם, אני מקווה שתכירו את ההיסטוריה של הכפר קצת יותר, ואתם גם מוזמנים לבקר, להתארח ולשמוע על כך מקרוב".