האונייה פנצ'ו: סיפור הישרדות מדהים של הניצולים באי בודד

הלילה היה ליל סערה קפוא. הספינה הענקית שהשם "סטפנו" הוטבע עליה, 279 טון משקלה, נסחפה עם הרוח. חמש מאות הנוסעים צווחו באימה עם כל גל שהעיף את אונייתם מעלה, ולאחר מכן הנחית אותה בחבטה לתהומות. בחצות הלילה התרסקה האוניה על גושי סלע בחופי אי בודד ושומם, והנוסעים נזרקו על החול. הם ידעו שאף אחד לא יודע על קיומם ולא ינסה לחפש אותם. נואשים החלו לטפס על הגבעות שבמרכז האי, עד שגילו מעיין, שסביבו העבירו את עשרת הימים הבאים. הם ציירו כתובות S.O.S מעצים ומאבנים בכל רחבי האי, אך ללא הועיל.

לאחר מספר ימים שלחו הניצולים חמישה נערים בסירת הצלה, אולי יגיעו לחופי ארץ נושבת וידווחו על מאות הניצולים שבאי. אך הסירה נטרפה בים הגדול. ימים רבים הסתובבו הנערים הוזים בחום וקודחים בלילה, עד שלאחר תקופה נמצאו מאושפזים בבית חולים באלכסנדריה שבמצרים, מבלי שנודעה הדרך שאותה עשו כשהם קודחים מהזיות.

עד כאן הכל נשמע כמו סיפור מתח קלאסי מהמאה ה-17 בסגנון אי המטמון, אבל לא. האירוע הזה התרחש לפני כשמונים שנה, וניצולים ממנו חיו כאן בארץ ישראל, וכתבו ספרים על העלילה. המאורע התרחש עם ספינת המעפילים שכונתה פנצ'ו, שהפליגה בחודש מאי 1940 מנמל ברטיסלבה שבסלובקיה. חמש מאות נוסעים היו עליה. מאה מתוכם היו יהודים אמידים מברטיסלבה שברחו מאירופה רגע לפני הכיבוש הנאצי. בנדיבותם הם מימנו את כל המסע, כולל ארבע מאות היהודים הנוספים שהועלו על האונייה. לכל הנוסעים אורגן דרכון פרגוואי, מדינה נייטרלית מדרום אמריקה. הם שטו על הדנובה ברומניה, בולגריה, ויוגוסלביה,  אך במשך ארבעה חדשים אף נמל אירופאי לא הסכים לצייד אותם במזון ובדלק, משום שהדרכונים שלהם נתפסו כ"קומבינה", ולא אמיתיים. פחדו להסתבך עם הנאצים.

בסופו של דבר, קבוצת יהודים מבולגריה קיבלה על עצמה להשיג אוכל ודלק, והם העבירו את האוכל והדלק במסירות נפש לאונייה, וכך היא יצאה בדרכה אל הים השחור לכיוון ארץ ישראל. התוכנית היתה לתדלק שוב באי סאמוס, אך עקב המלחמה לא ניתן היה להשיג בה דלק, והאניה שמה פניה לכיוון האי היווני פיראוס. במהלך ההפלגה נגמרו המים, ולא ניתן היה להמשיך. בלית ברירה החליט רב החובל לשאוב את המים מדוד הקיטור, ולהכניס במקומם מי ים. דוד הקיטור לא היה מתוכנן להתמודד עם מי ים, ולכן הוא התפוצץ באישון הלילה וטלטל את הספינה כולה. הספינה איבדה את היכולת לנוע ונטרפה על פני הגלים, נקלעה לזרמים ולסערה, וכך התנפצה, כאמור, על חופי האי השומם, שנקרא כיום "כמילי", אי זעיר בגודל שני קילומטרים, נטול משאבים כמעט לחלוטין.

לאחר עשרה ימים של ניסיונות הישרדות על האי, גילה מטוס איטלקי את סימני ה-SOS שהשאירו הניצולים, ושתי ספינות מהאי רודוס יצאו לחלצם. אך האיטלקים, שהיו חלק מציר הרשע, עצרו אותם במחנה מעצר באי רודוס, שם הם שכנו במשך זמן רב באהלים ובתנאים קשים. האיטלקים שלטו ברודוס זה זמן רב, ויחסם ליהודים היה קשה ואכזרי. תקופה לפני המלחמה, החליטו האיטלקים כי הם רוצים לבנות פארק במקומו של בית הקברות היהודי. לא עזרו התחנונים, והיהודים נאלצו לפנות את כל מתיהם, ששכנו שם בשלווה מאות שנים, אל מיקום חילופי, ובמקום בית הקברות ניטע פארק עירוני.

לאחר מספר חדשים, האיטלקים החליטו במפתיע להעביר את ניצולי הפנצ'ו למחנה מעצר באיטליה. בכך הם ניצלו מגורלם המר של יהודי רודוס, שרובם המכריע נשלחו למחנות השמדה. ליתר דיוק: 1673 מהם נשלחו לאושוויץ, מתוכם נשארו בחיים 151. עוד 42 ניצלו בזכות הקונסול הטורקי, סלאחטין אולקומן, שהנפיק להם אזרחות טורקית מזויפת. גם כאשר הועברו ניצולי ה"פנצ'ו" למעצר באיטליה, הם לא שולחו למחנות המוות כמו שאר יהודי איטליה, וחייהם היו להם לשלל. ב-1943 המקום נכבש ע"י חיילי הבריגדה היהודית,  ובסופו של דבר זכו נוסעי ה"פנצ'ו" לעלות לארץ ישראל.