פרשת ויקרא: כיצד ניתן לדעת מתי הקריאה היא עבורנו? מתי המלאכה מתאימה לכוחותינו?

א. "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם – אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם". פרשת ויקרא פותחת את ספר ויקרא, המכונה גם "תורת כוהנים", או "ספרם של לויים". הפרשה עוסקת במספר סוגי קורבנות, ובניהם קורבן נדבה, קורבן מנחה, קורבן שלמים וקורבן חטאת, ובסוגים שונים של מקריבים: אדם, נפש, כהן גדול, כל עדת ישראל, נשיא, והאיש הפרטי. אך לפני הכל, פותחת הפרשה בקריאה בעלת רבדים משמעותיים: "ויקרא אל משה".

ב. "חיים משמעם להיות נקרא. ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים – אלא להאזין", כך כתב הפילוסוף וחתן פרס ישראל – מרטין בובר, בספרו "בסוד שיח". הקריאה, וליתר דיוק – שמיעתה, יוצרת חובה אצל השומע, חובה המהווה אחריות הקוראת לפעולה. הקריאה האמורה בפתיחת הפרשה, המתוארת ע"י רש"י בתור "לשון חיבה", לא נשמעה באוזני כל. הקול נשמע רק למשה. וכדברי רש"י: "הקול הולך ומגיע לאוזניו – וכל ישראל לא שומעים... יכול שמעו את קול הקריאה? תלמוד לומר – 'קול לו', 'קול אליו', משה שמע וכל ישראל לא שמעו. מפני שהיה הקול נפסק ולא יוצא חוץ לאוהל". משה, אשר בשלהי ספר שמות לא יכול היה "לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן", נקרא כעת לדגל – למלא את תפקידו הייחודי. הקריאה פונה אליו, וכפי שנאמר בפרשת נשא: "וישמע את הקול המדבר אליו מעל הכפורת". קריאה שכזו, כאשר היא קוראת לאדם הספציפי, מן הראוי כי תחולל בו שינוי ותניע אותו לעשייה.

ג. בפסיכולוגיה חברתית ישנו מה שנקרא: "אפקט הצופה מהצד". מתוך הניסויים שנעשו עולה, כי הסיכוי שאדם יגיש עזרה בזירת אירוע, במקרה הדורש את התייחסותו, עומד ביחס הפוך לכמות האנשים הנמצאים איתו באותה סיטואציה. לשם הדוגמא, כאשר אדם הנראה מוזר במעט, וזועק לעזרה באמצע הרחוב, אזי אם מולו ניצב אדם בודד השומע אותו, הסיכוי שהוא יגיש סיוע גדול יותר ממצב בו היה הרחוב הומה אדם. כאשר ישנם עוברי אורח רבים, הם לרוב נותרים על תקן צופים מהצד, וחוששים להתערב או להגיש סיוע מסיבות שונות: 'אני לא מוסמך', 'מישהו אחר בטח כבר התקשר למשטרה', 'למה דווקא אני', וכדומה. כמובן שישנם הרבה חריגים לאפקט זה, והדבר תלוי בנסיבות המשתנות, בחומרת המצב, בדמותו של מבקש העזרה, בסיטואציה החברתית הכללית, הנורמות הנהוגות ועוד. אך מכל מקום ברור, כי ככל שהפנייה לעזרה היא אישית יותר, כך גובר הסיכוי שהשומע, יהפוך לאקטיבי ולא יוותר כצופה מהצד.

ד. הפילוסוף היהודי-צרפתי – עמנואל לוינס, חווה את זוועת מלחמת העולם השנייה על בשרו, כאשר שהה בשבי הגרמני. הוא היה עד להתעלמות של אומה שלמה ממצבו. לאחר שחרורו, גילה כי הוריו ואחיו נרצחו ע"י הנאצים. בעצב הוא סיפר, כי כלב עזוב, אשר הסתובב במחנה בו היה שבוי, היה היחיד, אשר התייחס לשבויים כבני אדם, כסובייקטים ממשיים, ולא כאובייקטים נושאי מספר רנדומלי. מתוך ניסיונו המר מהמפגש עם המקומות שהאנושות יכולה להתדרדר אליהם, ובתוך כך לפעול באלימות קיצונית נגד מי שעד לפני רגע נחשבו כבני אדם, ביקש לוינס, וכפי שגם ראינו במאמר על פרשת וישלח, לקבע את העיקרון כי האדם הוא לעולם סובייקט, ולעולם לא ניתן להכליל אותו או להתייחס אליו כחפץ. הוא שאף לכונן פילוסופיה שונה לחלוטין מזו שהייתה מקובלת במערב ערב השואה. את ספרו "כוליות ואינסוף", הגדיר לוינס כספר "המציג אפוא את עצמו כהגנה על הסובייקטיביות" של הזולת. מתוך פניו של הזולת ניתן להגיע, כך לדברי לוינס – אל האינסוף. וכפי שהוא ממשיך להציג את ספרו: "הוא ייצא מתוך ההבחנה בין אידאת הכוליות לאידאת האינסוף, ובחיוב העליונות הפילוסופית של אידאת האינסוף. הוא יסביר כיצד האינסוף נוצר ביחסים של הזהה עם האחר".

ה. על פי שיטתו הפילוסופית של לוינס, אשר משוקעות בה מסקנותיו הכואבות מתוך הביוגרפיה האישית והטראומטית שלו ושל בני דורו, עולה דרישה כי לא ניתן לסרב לקריאתו של האחר הזקוק לנו – לפנייתו הקונקרטית אלינו: "ההיות שמראה את עצמו מטיל את עצמו, אך הוא עושה זאת בדיוק כשהוא קורא לי ממצוקתו וממערומיו – מהרעב שלו – בלי שיהיה לאל ידי לאטום את אוזני בפני קריאתו". לוינס מדגיש את הזכות וההעצמה שיש במענה לקריאתו של הזולת: "ההיות שמטיל את עצמו אינו מגביל את חירותי – אלא מבטיח אותה, כשהוא מעיר את הטוב שבי". הטוב המתעורר באדם, הפוגש את פני זולתו הפונה אליו, אינו רק בבחינת קפריזה וולונטרית ופילנטרופית, אלא, כדברי לוינס: "אחריות שאיש אינו יכול להחליפני מולה". מתוך כך מוסיף וקובע לוינס, כי המפגש עם הזולת אינו מצטמצם לכדי הכרה מדעית או אינפורמטיבית של מה שניצב מולי, אלא התגלות של חובה מוסרית עליונה. ובמילותיו: "לחשיפה של ההיות, הנתפסת על פי רוב כבסיס להכרה ולמובן של ההיות, קודמים היחסים עם יש המביע את עצמו – למישור האונטולוגיה קודם המישור האתי".

ו. "תמיד מגיעה שעה שבה יש לבחור בין ההתבוננות לבין הפעולה. קוראים לכך: להיעשות אדם", כך כתב הסופר והפילוסוף הצרפתי זוכה פרס נובל לספרות – אלבר קאמי, בספרו האקזיסטנציאלי "המיתוס של סיזיפוס". בשעה שכזו, האדם ניצב מול גורלו ועליו להחליט: הוא יכול לשמוע את צו השעה ולפעול כפי הצורך, והוא יכול לנסות להתנער מחובתו או להתעלם ממנה. "דוד לא החמיץ את השעה הרצויה והתוודה מיד על עוונו. שאול התמהמה קצת, ובשל פיגור זה ניטלה המלכות ממנו", כך כתב הרב סולובייצ'יק בספרו "איש האמונה". וכהמשך דבריו שם: "כשנתן הנביא בא אל דוד והשמיע את צעקתו: 'אתה האיש!', פתח דוד בווידויו ולא השהה את תחינתו לאלוקים אפילו כהרף עין. 'ויאמר דוד אל נתן – חטאתי לה''. בדומה, על המילים בפרשתנו – "אשר נשיא יחטא", מצייר רש"י מצב, שנשמע כמעט אוטופי, הגם שלרוב אינו מתממש בריאל פוליטיק: "אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". וכך, לעומת היענות המיידית של דוד לקריאת הביקורת, מציין הרב סולובייצ'יק כי: "שאול בזבז רגע אחד מפז ומפנינים יקר". שאול, כפי שמציג הרב סולובייצ'יק, התווכח תחילה עם שמואל הנביא, ורק בהמשך התוודה: "אבל וידוי זה לא בא בזמנו הרצוי, ושהייה קטנה כזו גרמה להפסד המלוכה. כשהתוודה, כבר נחתמה הגזירה והשעה הייתה טרופה". על כגון אלה, בכה ואמר רבי יהודה במסכת עבודה זרה: "יש קונה עולמו בשעה אחת", ויש המאבד עולמו בשעה אחת.

ז. "ואם כבש יביא קורבנו לחטאת... ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה... ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קורבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת...". המנגנון ביחס לקורבן חטאת הוא דיפרנציאלי. הוא בוחן באופן אישי את מצבו הייחודי של מביא הקורבן, ובהתאם לכך מאפשר לאדם להביא כפי יכולתו. לעניין זה מבאר ספר החינוך כי אדם שאין ביכולתו הכלכלית להביא קורבן יקר ערך, ובכל זאת פעל בדרך כלשהי והביא קורבן מעבר ליכולותיו – הרי שהוא "לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סיבה לגזול את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא". על זו הדרך, האדם אינו נקרא לבצע את שאין ביכולותיו, אלא להגשים את הפוטנציאל הטמון בו. או כנוסחת האיזון האמורה במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". אך כיצד ניתן לדעת מתי הקריאה היא עבורנו? מתי המלאכה מתאימה לכוחותינו?

ח. בספר בראשית פגשנו בקריאת התעוררות ישירה לאדם: "ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו אייכה?". אך במציאות חיינו, לא תמיד ניתן לזהות את הקריאה עבורנו, את הקריאה הנכונה אליה צריך להיענות – בוודאי בשעה שקריאות סותרות נשמעות מכל עבר, ומבקשות לבטל האחת את רעותה. אכן, זוהי משימה קיומית הניצבת בפני כל אדם בוגר ובפני כל קהילה: "הננו נקראים להכוון לקראת האור, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו", כך מייחל הרב קוק. לפני שהאדם בוחר להקריב מהונו, מזמנו ומרוחו, ולבחור את שליחותו, עליו לברר ולנטר מה ומיהו הקול הקורא לו לפעול: האם הוא קול של אמת, של אור וטוב או שמא לא. האם זה קול או הד קלוש, אשליה אקוסטית, ולחילופין – הונאה עצמית. למשה הקול היה ברור. הוא התגלה לו בסנה, וליווה אותו לאורך יציאת מצרים, כמו גם במעמד הר סיני. הקול היה נהיר ופומבי: "וכל העם רואים את הקולות". אך במישור היומיומי, בדילמות של שגרת החיים, לנו, האנשים הפשוטים, ובפרט בעידן של פוסט-אמת ודיפ-פייק, יש צורך לבחון את הדברים באופן ממשי ואותנטי. על מנת לזהות אם הקול והקריאה נכונים, ונכונים לנו בפרט, מציע הרב קוק להקשיב אל עומק נשמתנו – להקשיב לקול הבוקע מתוכנו: "אנו נקראים מקרבנו, מעצמנו, לצמצם את מבטנו אל תוכיותנו. נוכל אחר כך להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה, על פני מרחב כל. אבל בתחילה אנו מוכרחים להתקשר לחיים האמיתיים שלנו, לחיים פנימה, לתוכיות נשמת נשמתנו, בנחת רוח, בנעימה, בחסד, בגבורה, באהבה ורעננות החיים".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.