פרשת ויקרא: הקִרבה להשם לא יכולה לבוא על חשבון הציות לו

נקודת המפנה במלכותו של שאול הייתה התוכחה שהוכיח אותו שמואל הנביא בפרשת מלחמת עמלק (שמואל א', ט"ו).

הפרק מתחיל בציווי שניתן לשאול על ידי שמואל, בשליחות השם: "כֹּה אָמַר השם צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל… עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעד יונֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א', ט"ו, ב'-ג'). הציווי לכאורה ברור: השמדה מוחלטת של עמלק, ללא חמלה, ללא שלל, ומבלי להשאיר פריט אחד. עמלק הוא הרוע הטהור, ואותו יש להשמיד ללא רחמים.

שאול יוצא למלחמה ומביס את עמלק, אך הוא חומל על אגג מלך עמלק ומשאיר בחיים גם את מיטב הצאן והבקר שמואל מגיע לשאול: "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל: בָּרוּךְ אַתָּה להשם, הֲקִימוֹתִי אֶת דְּבַר השם!" (שם, י"ג). שאול פותח באמירה שהוא ציית לדבר השם, אך שמואל משיב לו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?" (שם, י"ד).

שאול מנסה להצדיק את מעשיו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ להשם אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (שם, ט"ו). השארתי את הצאן כדי שהעם יזבח מהם להשם. שמואל אינו מקבל את תירוציו של שאול ומשיב לו בתוכחה חריפה: "הַחֵפֶץ להשם בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמוֹעַ בְּקוֹל השם? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שם, כ"ב).

שמואל מלמד כאן עיקרון יסודי: הציות לדבר השם חשוב יותר מהקרבת קורבנות. אי אפשר להשתמש בקורבנות כהצדקה לעבירה על רצון השם.

ואז באה אחת ההצהרות הקשות ביותר בתנ"ך: "כִּי מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר השם וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ!" (שם, כ"ג).

שמואל מודיע לשאול כי בשל חטאו, הוא מאבד את המלוכה.

מה עומק הוויכוח בין שאול לשמואל?

דבר אחד ברור – שאול לא התכוון להמרות את פי השם, והוא אף אומר מפורש את ההיפך: "הֲקִימוֹתִי אֶת דְּבַר השם", "אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל השם וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי השם" (פסוק כ'), כלומר, בעיני שאול, הוא עשה את רצון השם, או לפחות הוא עשה חשבון שזה רצון השם. וודאי לא יתכן שהוא הביא קורבנות בניגוד לרצון השם.

ברור ששאול עשה חשבון מסוים, ואפשר להתווכח עם החשבון שלו, אולם לפי החשבון שלו הוא קיים את רצון השם. מה חשב שאול?

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, בספרו "דרך השם" (חלק ראשון פרק ד') כותב, שבקיום המצוות טמונות שתי מטרות עיקריות, שתיהן מבטאות את רצון השם יתברך: א. ציות להשם – הקדוש ברוך הוא רוצה שבני האדם יקיימו את מצוותיו. כאשר אדם מקיים מצווה, הוא פשוט ממלא את הציווי האלוקי ופועל בהתאם לרצון השם. עצם הציות והפעולה מתוך נאמנות להשם, כבר מהווים מימוש של רצונו. בכך האדם כאילו אומר לבוראו: "הנני" – אני כאן ופועל כרצונך.

ב. השפעה רוחנית על האדם – מעבר לעצם הציות, כל מצווה גם משפיעה על האדם עצמו. היא מרוממת ומטהרת אותו, משפרת אותו מבחינה רוחנית ומקרבת אותו אל השם. הקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יתעלה ויגיע לשלמות, ולכן המצוות אינן רק הוראות טכניות, אלא גם מכשירים לעיצוב האישיות והנפש. כל מצווה נושאת בתוכה תוכן פנימי, וכאשר האדם מקיים אותה, היא מזככת אותו, מתקנת אותו ומביאה אותו קרוב יותר לבוראו.

בדרך כלל שני הדברים הללו הולכים ביחד. כשאדם מקיים מצווה, שני הדברים משתלבים, וכפי שכותב הרמח"ל: "שני דרכים נמשכים זה מזה". הוא מקיים את רצונו יתברך וממילא המצווה מרוממת אותו.

ובכל זאת, ננסה לשאול – מה מבין שני ההיבטים יקר יותר בעיני השם? מה חשוב יותר – עצם הציות לרצונו או ההשפעה הרוחנית של המצווה על האדם? ייתכן שזו בדיוק נקודת המחלוקת בין שמואל לשאול.

שמואל אומר לשאול: "הַחֵפֶץ להשם בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמוֹעַ בְּקוֹל השם? הִנֵּה שְׁמוֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים", כלומר, עצם קיום רצון השם חשוב לו יותר מהתועלת הרוחנית שהמצווה עשויה להביא לאדם. שאול, לעומת זאת, עשה חשבון אחר. הוא סבר כי הקדוש ברוך הוא ישמח אם בני ישראל יקריבו מהצאן והבקר לעולות ולזבחים, ובכך יתקרבו אליו יותר. לשיטתו, אמנם ניתנה ההוראה להשמיד את כל בעלי החיים של עמלק, אך ודאי שאין הכוונה לאסור לחלוטין את הקרבתם לקורבנות – להיפך, הקורבנות הם ריח ניחוח להשם.

אולם שמואל מוכיח אותו ואומר: אתה טועה! הדבר החשוב ביותר בעיני השם הוא הציות המוחלט לדבריו. כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה להשמיד את הבהמות, אין שום חישוב הגיוני שיכול לעמוד כנגד ציוויו. גם אם נדמה לך שהרעיון שלך יוביל ליתר קִרבה רוחנית, הוא חסר כל משמעות כאשר הוא סותר את רצון השם.

המסר של שמואל ברור: הקִרבה להשם לא יכולה לבוא על חשבון הציות לו.

אנו מתפללים מדי יום: "ואל תביאנו לידי ניסיון". מדוע? הרי ניסיונות מחזקים את האדם, מזככים אותו ומאפשרים לו לגדול ולהתעלות! התשובה היא פשוטה: מה יקרה אם תיכשל?

הקדוש ברוך הוא מעדיף שאדם ישמע בקולו ויקיים את מצוותיו ללא סיכון של נפילה, מאשר שיזכה לרוממות והתעלות – אבל רק בתנאי שיעמוד בניסיון. ההעדפה האלוקית היא ציות מוחלט ובטוח ולא מציאות שבה קיימת אפשרות לכישלון, שעלול להרחיק את האדם ולהסב לו נזק רוחני.

נראה שהקדוש ברוך הוא אכן הסכים עם שמואל – הציות הפשוט לדבר השם יקר בעיניו יותר מריח ניחוח הקורבנות.

נכון, רצונו של השם הוא שהאדם יתעלה ויגדל מבחינה רוחנית. הוא אינו רוצה שנישאר קטנים, מצייתים באופן טכני בלבד, ללא חיבור פנימי. הקדוש ברוך הוא רוצה שנפעל מתוך הבנה, רגש ושאיפה לרוממות. אך עם זאת, אסור להפוך את ההתעלות האישית לעיקר.

בחיים יש מקום חשוב מאוד לעולות ולזבחים, להתקדמות ולשאיפה לקרבת השם. אך הבסיס הבלתי מתפשר חייב להיות הציות המוחלט לרצון הבורא. כל התעלות רוחנית שאינה נשענת על יסוד זה – אין לה קיום אמיתי.

ספר ויקרא עוסק רבות במושג הקִרְבָה. קרבנות מלשון "קָרוֹב". עם זאת, התורה מדגישה שגם קִרְבָה להשם צריכה להיות מדויקת ונעשית רק במסגרת ההלכה. המקרה של נדב ואביהוא הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך: הם היו בלהט של קדושה, רצו להתקרב להשם באופן אישי וחדשני – אך נכנסו לאש השם שלא לפי הכללים, ולכן נענשו במוות (ויקרא י', א'-ב').

הרמב"ן מסביר שהם חטאו בכך שהכניסו אש זרה שלא נצטוו עליה – כלומר, הם ניסו ליצור דרך חדשה בעבודת השם, מבלי לציית להוראות הברורות של התורה. מכאן נלמד עיקרון יסודי: אפילו כוונה טהורה של קִרְבָה, אם אינה במסגרת ההלכה, עלולה להוביל לחורבן במקום להתעלות.

הנושא הזה רלוונטי מאוד גם לימינו. פעמים רבות אדם נמצא בלהט של קדושה – תפילה מרוממת, חוויות רוחניות, לימוד עמוק – אך תוך כדי הוא עלול לרמוס ערכים אחרים. לדוגמה: אדם שמתפלל בכוונה עמוקה, אך צועק ומפריע לאחרים בבית הכנסת. מי שמקיים מנהג מסוים, אך פוגע בכבוד הבריות תוך כדי. אדם שרוצה להפיץ תורה, אך עושה זאת מתוך כפייה ופגיעה באחרים וכדומה.

הקדוש ברוך הוא לא רוצה רק התלהבות – הוא רוצה התלהבות בתוך מסגרת. הקירבה אליו חייבת להיות מדויקת, כי קדושה שאינה מרוסנת – מסוכנת.

תמיד נשאל את עצמינו – האם במעשה הזה אנחנו שומעים בקול השם?