סיון רהב מאיר: סיפור על חיים חדשים בכביש הדמים

השבוע ציינו ראש חודש ניסן. כל ראש חודש הוא יום של התחדשות, ובוודאי ראש חודש שמבשר על חג הפסח המתקרב, חג החירות והגאולה.

השם העתיק "ניסן" מגיע מהמילה ניצן. פסח הוא חג האביב, שבו הניצנים פורחים, שבו הטבע מתחדש. זו הזדמנות לראות את פוטנציאל הצמיחה והפריחה בעולם כולו, גם בטבע וגם בעצמנו. לכן בחודש ניסן גם מברכים את "ברכת האילנות", על עצים מלבלבים.

חכמינו מקשרים את המילה ניסן גם למילה נס – וזה אכן חודש של ניסים, של חג הפסח. יציאת מצרים מזכירה לנו לא לקבל את המציאות שמולנו כמשהו מקובע, מוחלט וסופי. הכול יכול להפתיע ולהשתנות לטובה, בעזרת השם.

בראש חודש ניסן נערך גם מנהג ה"בסיסה" של יהודי לוב ותוניסיה. זהו טקס ביתי שהתקיים הלילה בבתים רבים. בני המשפחה מכינים ואוכלים תערובת של שקדים, תמרים, סוכר, שמן ועוד, ומרעיפים שלל תפילות וברכות לפתיחת שערי שפע, פרנסה, בריאות ובשורות טובות בכל התחומים.

שיתקבלו התפילות. חודש מבורך.

סיפור על חיים חדשים

"שלום סיון. כביש 232 מכונה 'כביש הדמים'. נרצחו שם מאות אחים ואחיות שלנו בשמחת תורה. אבל בכביש 232 נולד בימים אלה האחיין שלי, וחשוב לנו לספר לעם ישראל שבכביש הזה באו לעולם חיים: אחותי רעות ובעלה אייל בן כמון גרים כעת ביישוב זמרת שבעוטף. האמבולנס הספיק להגיע לקחת את רעות ללידה, אבל התינוק החליט לצאת לעולם בכביש 232, ממש בעיקול מפלסים, בין כפר עזה לקיבוץ מפלסים. ב-7.10 מאות מחבלי נוח'בה השתלטו על הכביש ורצחו בו כ-400 בני אדם. אי אפשר לתאר את מראות הזוועה. אבל הכביש הזה כנראה חיכה לשמוע קולות של חיים, בכי של נשמה חדשה שיורדת לעולם, במקום שבו כל כך הרבה נשמות עלו למעלה.

"בברית המילה ניתן לו השם בנימין אורי, וכך הסבירו ההורים את השם: בנימין – הבן של רחל אמנו, נולד על אם הדרך, ליד בית לחם, ממש כמו בנימין שלנו שנולד על אם הדרך ליד עזה. בשטחו של שבט בנימין הוקם בית המקדש, מתוך אחדות בין השבטים השונים.

"אורי – האור של אלוקים שהולך ומתגלה בעולם, דרכנו. זה תפקידנו, להאיר את העולם באור ה'.

"ובסיום דבריו, אייל האב הנרגש הביט בדמעות בהוריו המדהימים והודה להם על כך שעלו לארץ מצרפת לפני 25 שנה, ובזכות מסירות נפשם הוא ורעות זוכים כעת לכל החסד הזה.

"ואומר לך: בדמייך חיי".

כמה יש לנו!

הרעיון הזה מתפרסם פה בכל שנה מחדש, לקראת פסח, כי בכל שנה מחדש אנחנו צריכים את התזכורת הזו. וכך כותבת ד"ר מירי כהנא: "בזמן ההכנות לפסח, חשוב שנזכור: כל הניקיונות האלו באו עלינו רק בגלל שכולנו עשירים גדולים.

"אנחנו גרים, כל משפחה, בבית משלה. יש חדר נפרד להורים, מטבח, מקלחת ושירותים. הבתים שלנו מלאים רהיטים, בגדים, כלים ואוכל. הילדים שלנו שבעים, עד שהם שוכחים חבילות שלמות של חטיפים במגירה ומשאירים בתיק כריכים שאפילו לא טעמו מהם.

"כמה אנחנו רחוקים מהדיונים ההלכתיים של פעם, בעיירה היהודית, על תנור ציבורי אחד לכמה משפחות, או על כיבוס הבגד היחיד שיש לאדם לקראת שבת.

"למרות הקשיים והאתגרים בדורנו, אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות סבא-רבא אחד שהיה יוצא מגדרו מרוב שמחה והפתעה אם היה רואה את הרווחה העצומה שהנינים שלו חיים בה. לכן מדי פעם אני מזכירה לעצמי לעצור את המחשבות על כמה עוד יש לי לנקות ועל כמה עוד יש לי לבשל, ולחשוב פשוט על כמה יש לי".

"חמץ זה חמץ"

זה אחד הסיפורים היפים ששמעתי: הרב שלמה זלמן אוירבך היה רב גדול, תלמיד חכם, פוסק הלכה מפורסם.

לקראת פסח, כששאלו אותו מה ללמד ילדים בגיל הגן, הוא אמר: "ללמד אותם שחמץ – זה חמץ".

וכך הוא הסביר את המשפט המוזר הזה, שנראה מובן מאליו: אנחנו מרבים לדבר על כך שהחמץ מייצג את היצר הרע, את הגאווה, ולהגיד שהמצה מסמלת פשטות וענווה, בעוד הלחם הוא מנופח. אנחנו מדברים על ביעור החמץ הפנימי שבתוכנו, וכל זה נכון ונפלא, אבל קודם כל – חמץ זה חמץ.

צריך ללמד ילדים קטנים על פירורים של לחם ופיתה, שאותם צריך לנקות ולהוציא מהבית לפני פסח, ושאסור לאכול אותם בפסח. צריך להתחיל מהבסיס, מהמצווה המפורשת שכתובה בתורה.

אחר כך אפשר וגם מומלץ לעלות קומה, ולהוסיף עוד פירושים ומשמעויות...

לפעמים אנחנו כל כך להוטים לחפש את הרעיונות העמוקים והסמליים, שאנחנו שוכחים את השלב הראשוני. בין אם מדובר בחינוך ילדים, בזוגיות או באמונה – לפני שמנסים לפרש ולהעמיק, חשוב להתחיל מהמעשה עצמו, מהבסיס הפשוט.

בהצלחה.

המילים של גלית ויזל

אין כל כך מילים לתאר את החתונה של רחמים עמרני ושל גלית, אלמנתו של אלקנה ויזל הי"ד, שנפל בקרב בעזה. אז ניעזר במילותיה של גלית בעצמה. אתמול, לפני החופה שנערכה בגוש עציון, היא ישבה עם חברות ובנות משפחה, והקריאה את הדברים הבאים: "אלקנה חי בתוכנו. בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. השם חי בתוכנו. אין באמת מציאות של פירוד בעולם הזה. גם בתוך הכאב, הדמעה והחלל, וגם בתוך השמחה העצומה, השם הוא טוב.

"אלקנה, אני הולכת בדרך שסללת לי. לא זזה ימין או שמאל. ממלאת בדייקנות את הוראות ההפעלה. בכל רגע מחדש ממש בוחרת בחיים. בוחרת לשמוח, בוחרת בעוצמות של החיים.

"אלקנה, תעשה לי טובה, תמשיכו למעלה להתפלל על שאר האלמנות, על כל עם ישראל. אל תשכח מה שסיכמנו: הניצחון המוחץ חשוב יותר מהכל. הניצחון המוחץ מול האויבים החיצוניים. והניצחון המוחץ מול האויבים הפנימיים: מול העצבות, מול העצלות, מול הייאוש, מול הכעס, מול עמלק שמכניס פקפוק.

"מזל טוב אלקנה. רק לדמיין אותך עם החברים עכשיו בשמיים, עם אבא שלי ז"ל, עם סבא ניסים וסבא שמואל, עם כל החיילים הגיבורים. אתה מעיף שם אלף לפידים בבת אחת, לפידים של אש קודש. אש שתשרוף את כל הטומאה שקיימת בעולם, אש שתאיר את העולם בקדושה ובטהרה. זו בדיוק אותה אש שתדלוק במנורה בבית המקדש, בעזרת השם.

"מאז שמחת תורה, ובעצם מאז חטא אדם הראשון, אנחנו במלחמה אחת מתמשכת. אנחנו עוד בתוך האירוע. באותה מלחמה ממש איבדתי איש אחד, וזכיתי באיש אחר.

"אלקנה, אתה לחמת תמיד, כל חייך. בימיך האחרונים לחמת בשדה הקרב, ואז עלית, והשארת אותנו להילחם ביום יום. מלחמה אמיתית, לעיתים שותתת דם. מלחמה של טוב ברע. ושנינו יודעים שהטוב מנצח.

"משפחת ויזל האהובה, אלקנה איתכם תמיד. אנחנו איתכם תמיד. לא עוזבים אתכם, לא מוותרים עליכם. אנחנו משפחה. לא קל לכם, לא קל לנו. אבל אלקנה מבקש: תהיו שמחים, תהיו שמחים. לחיים, לחיים! מזל טוב, תודה לכולם שבאו. בעזרת השם שהחתונה הזאת תוביל לעוד הרבה הרבה חתונות, לשמחה גדולה בעם ישראל, לגאולה. תודה".