"אבא קיים ברית מילה בחירוף נפש, ואז גיליתי דמויות חשודות"

"בכל שנה מחדש, כשהתקרב האביב, סבתא של אבא הייתה מכינה 'מאפה קשה', אך רק לימים גילה אבא שמדובר במצה", מספרת יעל צנציפר על אביה, הרב אלמן. "בנוסף", היא מציינת, "סבא הקפיד תמיד לכסות את הראש, וגם הכין משקה מיוחד מענבים, אבל אבא אף פעם לא העלה בדעתו שיש קשר בין המנהגים האלו להיותם יהודים".

אביה של יעל התגורר בסנקט פטרבורג שברוסיה, שם הוא גם נולד, ולימים התחתן עם אשתו, שנולדה בקרים. "שניהם ידעו על השורשים שלהם, אך גדלו ללא שום הבנה על כך", מבהירה יעל, "אבל לאבא היה זיכרון בלתי נשכח מערב פסח, שבו סבא וסבתא הגיעו לבקר אצלם, ב'דירת הקומונה' הקטנה בה הם התגוררו.

"סבא היה מכניס את אבא ואחיו לחדר, סוגר את הדלת ומתחיל לספר: 'יודעים אתם ילדים? אנחנו יהודים, עם נבחר'. ותמיד, ברגע בו רצה להמשיך לפרט, סבתא הייתה מניחה לפני כל אחד מהם צלחת מרק ומתחננת: 'אל תדברו, המרק מתקרר', וכך הייתה עוצרת אותו. אבא ציין בכאב שאם היה באמת מנסה להטות אוזן למה שסבא ניסה לספר לו, אז לא היו עוברות 25 שנים מאז עד שהוא חזר בתשובה. אבל בזמנו הוא ואחיו התעלמו והלכו לענייניהם, לחבריהם הסובייטים ולחיי האוניברסיטה. אי אפשר להתפלא על כך, כי הקומוניזם שלט בכל מקום והיה מסוכן ומפחיד מאוד להתעניין ביהדות".

לימוד במחתרת

דוגמא למפגש במחתרת, אין מקום לשבת. אמא עם המטפחת באמצע

בתא המעצר

חלפו מאז שנים, הוריה של יעל נישאו, ובחרו להמשיך להתגורר בסנקט פטרבורג, וכשהייתה יעל ילדה קטנה, החלו ניצני התשובה הראשונים של אביה. "הכל התחיל בעקבות כך שהוא התארגן יחד עם עוד כמה צעירים יהודים מרחבי ברית המועצות לנסיעה לקייב, כדי לבקר באתר ההנצחה 'באבי יאר', שם קבורים עשרות אלפי יהודים מתושבי קייב", מספרת יעל. "הם כמובן לא ידעו לקרוא קדיש או תפילות לעילוי נשמת, אבל רצו לעשות מה שהם יודעים ולהניח זרי פרחים על הקבר.

"אבא הגיע לשם במונית, אך כשפתח את הדלת והתכופף כדי להוציא את זר הפרחים, הוא הרגיש שמחשיך סביבו, וכשהסתובב ראה שני גברתנים שחוטפים אותו אל תוך רכב בעל חלונות אטומים ולוקחים אותו לבניין המשטרה בקייב. במשטרה הבהירו לו חד משמעית עד כמה חמורים היו המעשים שביצע: 'אתה אמנם יהודי, אך אסור לך להדגיש את יהדותך בשום אופן, ואם תמשיך ככה, נקרא לך אויב מדינה'. לאחר מכן הם זרקו אותו לכלא, יחד עם רוצחים, וכדי להעצים את העונש לא נתנו לו אוכל, אך הרוצחים דאגו לו לקצת מזון".

יעל עוצרת לרגע. "נסו לדמיין מה עובר על אמא וסבתא שאבא נעלם להן פתאום, ואין להן מושג היכן הוא. במשך עשרה ימים לא היה להן שום מושג על מקום הימצאותו, והפחד היה נוראי. לאחר מכן אבא שוחרר, כשהק.ג.ב מדגישים לו: 'אתה שוכח מכך שאתה יהודי, והפרט הזה נשאר רק בתעודת זהות שלך'.

"אבל כאן קרה דבר מרתק", היא מציינת, "כי בעוד שהק.ג.ב קיוו שכאשר אבא יהיה בכלא הוא ייבהל ויחדל ממעשיו, התרחש אצלו תהליך הפוך – אבא תהה בליבו: 'מהי האשמה החמורה בלהיות יהודי? ואם השוטרים מוכנים להילחם בכך, כנראה שזה משהו חשוב'. אבא נזכר בדברים שסבא ניסה לספר לו ללא הצלחה ובשפה המוזרה שדיבר עם סבתא, והחליט כי ברגע שהוא ישוחרר, הוא ינסה לבדוק את המשמעות של היותו שייך לעם הזה.

"כך קרה שביום בו הוא שוחרר ונשלח ברכבת לסנקט פטרבורג, הוא הלך ישר לכיוון בית הכנסת העירוני, שבאותם ימים התפללו בו זקנים בלבד, והכניסה לצעירים הייתה אסורה. אבא נכנס לבית הכנסת וגילה שמתפללים שם תפילת מוסף של יום כיפור. רק אז הסתבר שעשרת הימים שבהם היה בכלא היו עשרת ימי תשובה, ואת תהליך התשובה הגדול בחייו הוא עשה בזמן שהכי מתאים ליהודי לחזור בתשובה.

"מבית הכנסת המשיך אבא הביתה, והודיע לאמא: 'היום יום כיפור, אנחנו לא יודעים מה זה, אבל אני כבר החלטתי שאני רוצה לברר מהו העם היהודי. את איתי?' ואמא הגיבורה לא חשבה פעמיים לפני שהשיבה לו: 'אני איתך'". 

הוריה של יעל עושים חופה ראשונה אחרי שנים שאולם החופות באודסה היה סגור. יעל על ברכיה של אמא

הלשנות, חרדות והסתרות

"ההורים שלי התחילו להתעניין ביהדות אט-אט, שלב אחרי שלב", מתארת יעל. "הם הצטרפו לקבוצת מחתרת ויחד הם למדו, התפללו והשתדלו לשמור חגים ושבתות. כמובן שהדבר לא היה נסתר מעיניהם הבולשות של הק.ג.ב והם דאגו לנקום בהם בכל דרך אפשרית. בין היתר על ידי פיטוריו של אבא מהעבודה בצורה משפילה ומבזה, כאשר הגיע למשרדים איש ק.ג.ב והודיע לכולם שאבא מרגל לטובת הציונות'. הדבר המתסכל ביותר הוא שלמרות הטענות שהושמעו כלפיו, כשהוא ביקש אשרת עלייה, לא קיבלנו, וכך המדינה הכירה בו כאויב, אך לא אפשרה לו לצאת ממנה.

"מכיוון שנותרנו ללא פרנסה, מצא אבא עבודה בבית המרחץ. אבא היה אדם אינטליגנט ומשכיל מאוד. זו לא עבודה שהתאימה לרמתו, אך מכיוון שהתאפשר לו להתחלף עם העובדים הגויים ששמחו לעבוד בשבת במקום ביום ראשון, הוא המשיך לעבוד בה".  

את אותה תקופה זוכרת יעל היטב, והיא גם זוכרת את ההלשנות הרבות. "הק.ג.ב היו משפיעים על השכנים ועל חברי המחתרת שיספרו להם על כל מה שקורה במשפחות של ה'סירובניקים', ועשו זאת בקור רוח נוראי. למשל הם היו לוקחים את חבר של אבא לנהר, ולוחשים לו באוזן: 'אם לא תפסיק עם שמירת השבת, מחר תהיה האוכל של דגי הטרף שאתה רואה כאן'. או שהיו לוקחים לבניין הק.ג.ב את אחד השכנים ומודיעים לו: 'אתה לא חייב לספר לנו מה קורה אצל משפחת אלמן, אבל אם מחר לא תראה את הבן שלך – אל תתפלא'.

"אנשים היו נכנסים לחרדה, ובמקרים רבים מרוב פחד אכן דיברו וסיפרו. זו גם הסיבה שרבים ממשתתפי המחתרת נענשו באופן כבד מאוד. בשונה מכל ארץ מתורבתת בה אדם יודע מהו העונש שמוטל על כל מעשה שיבצע בניגוד לחוק, בברית המועצות לא היה שום משפט, ואם הוחלט שעשית משהו נגד השלטון, מחליטים בק.ג.ב לנהוג כרצונם – ייתכן שישלחו אותך לסיביר או לבית משוגעים ואולי אפילו פשוט תיעלם ולעולם לא ידעו היכן אתה".

מה עובר עלייך כילדה באותה תקופה?

"באותם ימים הייתי בשנים הראשונות של בית הספר, אך נאלצתי להתבגר מוקדם מידי והייתי מודעת היטב לכל מה שהתנהל סביבנו. קרה לא פעם שנשלחו שליחים כדי לרחרח דרכי על כל מיני דברים, אבל תמיד היו לי תשובות והצלחתי להתחמק.

"גם בבית הספר נאלצתי להמציא תירוצים, כי סירבתי לחלל את השבת ובאופן כללי עשיתי הכל כדי להימנע מלהגיע בשבתות לבית הספר. למזלי מצאנו רופאה, חסידת אומות העולם, שנתנה לי פעם בשבוע אישור מחלה שאפשר לי להישאר בבית. מידי פעם כדי שלא לעורר חשד, הגעתי לבית הספר בשבת, אך תמיד עם יד חבושה כדי להימנע מכתיבה. שלא לדבר על כך שהפסקתי באופן מוחלט לאכול בחדר האוכל של בית הספר, וגם שם נעזרתי בתירוצים: 'כואבת לי הבטן', 'אני לא אוהבת', וכדומה".

אבל יותר מכל זכורים ליעל ימי ראשון שבהם היה חופש מבית הספר, אך התקיימו לימודים עבור היהודים במחתרת. "המבוגרים היו איתנו שם, וסיפרו לנו על החגים ועל השבת, לימדו איתנו עברית, הצגנו הצגות בחרוזים, ולמרות האווירה המפחידה היה הווי נעים, והמבוגרים עשו הכל כדי להעשיר את הילדות שלנו למרות הקושי וההתמודדות".

סבא של אבא (נחום דוב בער גורליק זצ"ל)

ברית במסירות נפש

כשהייתה יעל בת שש וחצי נולדה אחותה מלכי, ושנה בדיוק לאחר מכן נולד אחיה דוד.  אך מסתבר כי להולדתו של דוד קדם אירוע מטלטל במיוחד. "אבא נעצר", מספרת יעל, "ולא רק שהוא נעצר, אלא שלאמא נודע כי ניתן לו גזר דין ל-15 שנה בסיביר. מרוב הלם אמא נתקפה בצירי לידה, אך במקום לנסוע לבית החולים, היא עשתה את הלא יאומן – לקחה אותי ואת אחותי ונסעה איתנו לבניין הק.ג.ב, שם השאירה אותנו אצל חברים שאספו אותנו, והיא עצמה נכנסה אל הבניין וראתה איך מכים את אבא. אמא הודיעה להם שהיא באה לקחת את אבא שילווה אותה לבית החולים, ואם לא יאפשרו לו לבוא היא תלד בתחנת המשטרה. לא יודעת למה זה הרשים אותם, אך הם אישרו לאבא לנסוע לבית החולים, בתנאי שיחזור מיד אחר כך כדי להמשיך את המשפט.

"אבא כמובן לא חזר לתחנת המשטרה אלא לבית, ואף יותר מכך – הוא החליט שאם הקב"ה עשה לו נס כה גדול ושחרר אותו מגזר דין של 15 שנים בסיביר, הוא חייב להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני. אמא הסכימה אתו, וכך אבא הודיע לכל מקורביו שביום השמיני ללידה יתקיים בביתנו ברית, ולכל אלו שחששו, הוא הבהיר: כל מי שרוצה לזכות – מוזמן'. לתפקיד המוהל מינה אבא חבר רופא ילדים שאינו מוהל ולא כירורג, אבל אבא הבהיר לו ברוגע: 'יש לך זמן ללמוד, אני בטוח שתסתדר'.

"ביום הברית התמלא הבית עד אפס מקום, וגם המוהל הגיע ועשה את הברית בהתרגשות גדולה, כי הסתבר שזהו הברית הראשון זה עשרות שנים שמתקיים בסנקט פטרבורג ביום השמיני. בזמן הברית שלחו אותי לטייל עם מלכי התינוקת בעגלה, ומכיוון שפיתחתי חיישנים כדי לזהות דברים חשודים והבחנתי בשני גברים שמסתובבים למטה, חזרתי הביתה כדי להזהיר את כולם. הם הספיקו להחביא את הציוד והסידורים לפני שאנשי הק.ג.ב דפקו בדלת. למרבה הנס, הם לא ביקשו לראות את התינוק, אלא רק הביטו מרחוק ואחר כך הלכו, כשכולם נושמים לרווחה ומסתלקים מהמקום.

"אין ספק", אומרת יעל, "שברית המילה היה החוויה המצמררת ביותר שעברנו, אבל היו עוד המון ניסים, והנס הגדול מכולם היה בחנוכה, כאשר עם הדלקת הנר הרביעי קיבלנו אשרת עלייה, והובהר לנו כי יש לנו חודש בלבד כדי להתארגן ולעזוב. כך מצאנו את עצמנו עוזבים הכל, ועולים לארץ – אבא ואמא עם שלושה ילדים קטנים. היה זה בשנת 1987, עוד לפני שהוסר מסך הברזל".

אמא של יעל עם אחיה והוריה

יעל ואחותה הקטנה מלכי

חיים של שליחות

כשהגיעה יעל לארץ היא הייתה ילדה בת עשר, אך תחושת השליחות לא עזבה אותה לרגע. זה מה שהוביל אותה לאחר נישואיה לצאת לשליחות במוסקבה שנמשכה מספר שנים. לאחר מכן היא שבה  עם משפחתה לארץ ועבדה עם נערות שהגיעו במסגרת תוכנית 'נעלה' של הסוכנות. היא הייתה אם בית לתלמידות רוסיות, ואחר כך יצאה עם משפחתה לשליחות נוספת, הפעם באודסה. שבע שנות שליחות עברו עליהם במקום, כאשר בעלה לומד בכולל ומלמד צעירים וצעירות, והיא מנהלת את הפנימייה של הסטודנטיות היהודיות שהגיעו מחוץ לאודסה.

"חזרנו לבסוף לארץ בגלל חינוך הילדים", היא מבהירה, "אך המשכנו להיות בקשר עם הקהילה במשך שנים רבות לאחר מכן, ועד שפרצה המלחמה באוקראינה המשכתי להגיע אחת לחודש לאודסה. כיום אני מגיעה לקהילה שעברה בשלמותה לרומניה. בנוסף, אני ממשיכה לעסוק בשידוכים של יוצאי רוסיה ואוקראינה. בשונה מהעבר אז הייתי משדכת בפועל, כיום אני בעיקר 'יועצת לענייני שידוכים', ומרגישה בכך זכות גדולה, כי זה לא רק ללוות אותם בתהליך החיזוק הרוחני, אלא ממש לדאוג לחיים העתידיים שלהם. נכון להיום אני מתגוררת במודיעין עילית ועוסקת בקידום נוער מטעם העירייה".

בנוסף, יעל מוסרת הרצאות מרתקות על סיפור חייה, כולל קטעים אוטנטיים בהם מצולמים הוריה, ומעניקים חשיפה חסרת תקדים לסיפור הגבורה יוצא הדופן שלהם. "ההורים שלי מתגוררים היום בירושלים", מציינת יעל, "אחרי שעלו לארץ נולדו להם עוד חמישה ילדים, וכיום כולנו נשואים, הקמנו בתים של תורה, וברוך השם, אחרי שנים של מסירות נפש בלתי נלאית, רווים אבא ואמא הרבה נחת".