מגדולתה ועד חורבנה: העיר שהפכה לבית קברות יהודי

מישהו מכם שמע אי פעם על אנטיוכיה? נכון, זה מזכיר לנו את אנטיוכוס ואת חנוכה. עוד משהו?

אנטיוכיה היתה עיר ובה אחד היישובים הגדולים בעולם. מי שלמד מספיק גמרא ודאי יזכור כמה וכמה מעשים הקשורים ביהודי אנטיוכיה. אך משום מה, רבים אינם יודעים על ההיסטוריה של יהודי אנטיוכיה, שהסתיימה בשלב מוקדם יחסית.

בדרום טורקיה זורם לו הנהר העצום, נהר אורונטס (במקורות הקדומים נקרא "ארנת"), לאורך 620 קילומטרים, החל מבקעת הלבנון ועד העיר סלאוקיה פירייה שבדרום טורקיה, שם הוא נשפך באשד עצום אל הים התיכון. נהר האורונטס שימש כגבול טבעי במשך אלפי שנים. על הנהר הזה נלחם פרעה רעמסס השני במלכי החתים ב"קרב קדש" המפורסם, על הנהר הזה התרחש קרב קרקר העצום, שבו נלחם שלמנאסר מלך אשור מול 12 מלכים, ביניהם בן הדד הארמי ואחאב מלך ישראל. בקרב ניצחו מלכי ארם והישראלים.

על יד שפך הנהר הזה בנה סלאוקוס, מצביאו של אלכסנדר מוקדון, בשנת 300 לפני הספירה, עיר הלניסטית מודרנית לפי מושגי אותם הימים, וקרא לה אנטיוכיה, על שם בנו, אנטיוכוס הראשון (אנטיוכוס שבו מרדו החשמונאים היה אנטיוכוס הרביעי). כיום קרויה העיר אנטקיה, והיא עיר בינונית בטורקיה. אך באותם ימים היא היתה "הדבר האחרון", הלהיט שמתיישבים נהרו אליה מכל רחבי המזרח התיכון, ובראשם כצפוי, סוחרים יהודיים. אנטיוכיה היתה אחת משלוש הערים ההלניסטיות הגדולות בעולם. "רומא, אלכסנדריה ואנטיוכיה" היה צירוף ששקול לביטוי "ניו יורק, לונדון ופריז" בזמננו (ביטוי זה מוזכר גם במדרש חופת אליהו עמ' 27: "אנטיוכיה אלכסנדריה ואדום").

ראשוני היהודים שהגיעו לעיר היו לוחמים בצבאו של אלכסנדר מוקדון ששוחררו מהצבא, אך עד מהרה התרבו בה היהודים, בעקבות המסחר והחיים התוססים בעיר הגדולה והחדשה שהפכה למטרופולין ולרוכלת העמים. יוסף בן מתתיהו כותב: "היהודים הם עם מפוזר ומפורד בכל קצוות תבל... ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם, ויותר מכולם עצמו המונות היהודים בעיר אנטיוכיה".

ליהודי אנטיוכיה היו זכויות מיוחדות, שכן בעת ייסוד העיר היתה בה קבוצה יהודית של חיילים משוחררים. חיילים משוחררים הם אזרחים בעלי זכויות, והם יכולים להוריש את הזכויות הלאה. לכן לא היו היהודים גרים או אורחים ונוודים, אלא בעלי זכויות בדיוק כמו כל האוכלוסיות האחרות. החוק שנקבע על ידי סלואקוס נתן ליהודים גם זכויות מיוחדות לפי ההלכה: כיוון שאסור להשתמש בשמן של גויים, קיבלו היהודים כסף מזומן במקום כמות השמן שהיתה מגיעה להם לפי זכויותיהם מן הרשות המקומית, שגבתה את השמן כמס, ונתנה ממנו לבעלי הזכויות. היהודים לא השתמשו בשמן הגויים, ולכן קיבלו כסף לקנות בו שמן כשר אצל יהודים.

בעת גזרות אנטיוכוס אפיפנס, שהביאו למרד החשמונאים, חנה חיל היוונים קודם לכן באנטיוכיה, ומספרים כי שם אירע המעשה בחנה ושבעת בניה. אחרי שאנטיוכוס שדד את המקדש, הוא לקח את האוצרות למחנה שבאנטיוכיה, וכאשר ניצחו החשמונאים, נבהלו היוונים ונתנו את האוצרות לבית הכנסת היהודי באנטיוכיה. האמורא רבי אפס ביקר באנטיוכיה ודרש שם בבית הכנסת (בראשית רבה י').

בזמן המרד הגדול, לפני חורבן הבית, אירע מקרה מצער בעיר: בנו של ראש הקהל, הנושא את השם הסמלי "אנטיוכוס", המיר את דתו, עבר צד, והחל להסית את התושבים הגויים על כך שהיהודים מתכננים לשרוף את העיר. הגויים הגיבו בהתנפלות על השכונה היהודית ובטבח גדול ונורא, שהתקבל בעידוד מצד השלטונות הרומיים, שגם כך היו במלחמה עם היהודים שבארץ ישראל. בקושי רב נחלצו היהודים מהאסון הזה. והנה, כעבור זמן לא רב, נצחו הרומאים את היהודים והחריבו את בית המקדש. טיטוס עבר מעיר לעיר בדרך לרומא, ובכל עיר ערך חגיגות ניצחון מתועבות, שבהן הציג יהודים שבויים לראווה וטימא את כלי הקודש של בית המקדש. באותו הזמן פרצה פתאום שריפה בשוק של אנטיוכיה, ונשרף גם הארכיון שבו היו מתועדות עסקאות רבות. ושוב, אנטיוכוס הצורר המומר יצא לרחובות בצעקות כי "היהודים שורפים את העיר". התושבים כבר הכינו עצמם להסתערות על היהודים, אלא שבחסדי שמים הציר הרומאי גניוס, ביצע חקירה קצרה, וגילה: המציתים הם גויים בעלי חובות שרצו להיפטר מהתיעוד של חובותיהם. הוא ענש את המציתים וציווה שלא לפגוע ביהודים.

הגויים, מצידם, ניסו לשכנע את טיטוס שהגיע בינתיים לעיר לגרש את יהודי אנטיוכיה, אבל טיטוס השיב: זה עתה החרבתי את עירם, שרפתי את מקדשם והשמדתי את ארצם, לאן אגרש אותם?

אגדה עתיקה מספרת כי טיטוס פירק את הכרובים שהיו בידו משלל המקדש, והציבם בשערי אנטיוכיה למזכרת מניצחונו הגדול על היהודים.

אך עם השנים שאחרי החורבן הוצרו צעדיהם של היהודים. הנצרות השתלטה בהמשך על המזרח התיכון, ובפרט אזור טורקיה היה נתון למרותה של הכנסייה, שדחקה את היהודים. רבי בנימין מטודלה, שביקר באנטיוכיה בשנת 1175, לא מצא בה אלא עשרה יהודים, העוסקים במקצוע הזגגות.