שווה סיפור: עניין של תדר

אני גרה בניו יורק, אמא וסבתא לעשרות נכדים בלעה"ר. זכיתי וחלק מילדי גרים בארץ ישראל, ארץ הקודש. כאשר בעלי ואני מגיעים לבקר מידי פעם, אנחנו חולמים על היום שבו נעלה יחד ברינה לירושלים הבנויה. היום אני יכולה לומר שאני נהנית מאוד לבקר את הנכדים, ובעיקר רואה את השמחה שלהם כאשר אנחנו מגיעים.

עד לפני כמה שנים, זה לא היה כך. בכל פעם שהייתי מגיעה לבקר את הילדים בארץ, היתה לי תחושה לא טובה. לא ידעתי להניח את האצבע במדויק על הסיבה. בעלי, לעומתי, לא הרגיש כך כלל, הוא שמח תמיד להגיע, והיה בטוח שההרגשה הזאת היא רק בראש שלי. אבל אני ידעתי שיש כאן משהו, יש משהו שלא מסתדר בנסיעות האלה. לי? לילדים? לנכדים? לא ידעתי לומר. עם הזמן הפסקנו להתארח אצל הילדים בביקורים שלנו בארץ, והשקענו בדירה קטנה בישראל, שנוכל לשהות בה כשאנחנו מגיעים ולחוש קצת יותר בנוח.

השינוי התחיל כשאחד הנכדים שלי, שגר בישראל, התארס. חתונתו הלכה והתקרבה, ההכנות היו בעיצומן, וכל יום הגביר אצלי את דפיקות הלב. הרגשתי, איך לומר? לא רצויה כל כך. מצאתי את עצמי חושבת עוד ועוד על המצב, והבנתי לפתע שאני מרגישה כך לגבי כל אחד מילדי, גם אלה שגרים בארצות הברית. עד כה לא חשבתי על כך, כי בבית שלי – אני בשטח שלי, ואילו בארץ תחושת הבדידות בולטת ומשמעותית הרבה יותר. אבל למה זה קורה? ולמה רק אני מרגישה כך? הבנתי שאם כל האצבעות מופנות אלי, כנראה הבעיה היא אצלי. אבל כמה שהרהרתי בכך – לא הצלחתי למצוא הסבר למה זה קורה. מה אני עושה, שכל בני משפחתי מרגישים כך כלפי? אני אדם נחמד וחיובי, או לפחות כך אני חושבת. אני מסבירת פנים, ובעיקר אוהבת מאוד את המשפחה שלי, את הנכדים המתוקים שלי. אני אוהבת לקנות ולהשקיע בהם. מה הם צריכים יותר מזה? נשארתי עם סימן שאלה גדול, שהעיק עלי מאוד.

אחת לכמה ימים הייתי חושבת על הטיסה המתקרבת, ומרגישה שוב את המועקה צפה ועולה בי. הרגשתי חסרת אונים, ובאחת הפעמים, בלי התרעה מראש, הרגשתי רע כל כך, שאשד של דמעות פרץ מעיני. פניתי בבכי לבורא עולם בתחינה ובבקשה שיאיר לי את הדרך, שיכוון אותי. לא יודעת כמה זמן הבכי הזה נמשך, אבל הוא כנראה התיש אותי, כי נרדמתי, וכאשר התעוררתי, אלו כבר היו שעות הערב המוקדמות.

הלכתי לשטוף פנים, להתאוורר ולארגן ארוחת ערב לבעלי, שיגיע בעוד זמן קצר, וכדי לעודד את רוחי הדלקתי את הרדיו. אני מאזינה בקביעות לתחנה חרדית בישראל, ובמיוחד לתוכנית שמשודרת שם בשעות הקטנות של הלילה – זוהי תוכנית שעולים בה לשידור מאזינים, ומבקשים עצה מאיש מקצוע, רב שאני אוהבת מאוד לשמוע. גם באותו ערב התוכנית שודרה.

וכך, בעוד אני מארגנת במהירות וביעילות את המטבח והארוחה, שמעתי מאזינה שעולה לשידור. משהו בצליל קולה היה מוכר לי, ולפתע הבנתי – זו הכלה שלי מישראל! המומה, הגברתי את הווליום והקשבתי.

"חמותי צריכה להגיע לארץ", שמעתי אותה מספרת. "אני רוצה מאוד לכבד אותה, אבל קשה לי ממש". הרב ביקש ממנה לפרט, והיא נענתה לבקשה. "חמותי היא אישה טובה, אבל היא מרוכזת מאוד בעצמה. היא רוצה כל הזמן הערכה לכל דבר שהיא עושה, עד כדי כך שהיא לא משאירה מקום לאף אחד אחר. היא אוהבת את המשפחה שלה, אבל דורשת כל כך הרבה תשומת לב לעצמה, עד שהנוכחות שלה מכבידה, ומעכירה את האווירה. זה ממש אכפת לי, היא סבתא של הילדים שלי, ואני רוצה שהם ישמחו שהיא מגיעה". היא המשיכה ונתנה גם דוגמה. "באחת הפעמים שחמותי הגיעה לבקר, היא שאלה אותי מה תוכל להביא לי. ביקשתי ממנה פריט מסוים שקיים רק בחנויות בניו יורק. היא קנתה אותו בשמחה, אלא שמאז, במשך שבועיים שלמים, עד שהגיעה לארץ, בכל פעם ששוחחנו בטלפון היא סיפרה לי על הקנייה, והדגישה לי – 'אל תשאלי איך הלכתי לחפש את זה, עד שמצאתי, רק בחנות רחוקה ממש'. בכל שיחה זה עלה, בווריאציה שונה, עם אותו מסר – תראי כמה התאמצתי, עמלתי, עשיתי, רק בשבילך. חשבתי שכשהיא תגיע לארץ ותיתן לי את מה שקנתה, זה ייגמר, אבל לא – זה רק התחזק! היא לא גמרה לספר לכ-ו-ל-ם כמה היא התמסרה והתייגעה כדי לחפש את הפריט שכל כך ביקשתי.

"זה יצר מצב שהרגשתי ממש רע עם זה שבכלל ביקשתי. לא חשבתי שזה יהיה בשבילה כזה מאמץ גדול... כמובן הערכתי אותה על עצם העובדה שהיא הציעה, והלכה, וקנתה, וגם הודיתי לה שוב ושוב – אבל כמה אפשר לשמוע על המאמץ האינסופי? התחרטתי אלף פעם שבכלל ביקשתי. העדפתי כבר להסתדר בלי הפריט הזה, ורק לא להרגיש כל כך רע. אני כבר לא רוצה לבקש ממנה יותר שום דבר.

"וזה לא מקרה בודד, אלא דוגמה לדבר שחוזר על עצמו שוב ושוב. כל הזמן הדיבורים הם סביבה. היא מחפשת את תשומת הלב, ואני מנסה לתת לה אותה – היא הרי חמותי, ואני מכבדת ומעריכה אותה, אבל זה הופך למשהו בלתי נסבל. ועכשיו היא שוב מגיעה לארץ, ואני ממש מוכרחה עצה, איך לעבור את הביקור הזה בצורה טובה, שנוכל, גם אני וגם בעלי, לקיים את מצוותכיבוד הורים בצורה טובה, ובלי המועקה הזאת".

כשבעלי הגיע הביתה, הוא מצא אותי מאובנת, עם מבט מרוחק, מנסה לברוח מעצמי. אני. זו אני, החמות-המרוכזת-בעצמה.

זה היה כואב ממש, לשמוע את המונולוג הזה. ויחד עם זאת – זה היה מפעים. כמה הזדמנויות יש לאדם לשמוע מה האחר חושב עליו באמת, בלי אמצעים, ובכנות מלאה?

ואז נזכרתי בתפילה שלי לבורא עולם, במה שביקשתי ממנו. הנה, קיבלתי את האות, קיבלתי את התשובה. יותר בהיר ונהיר מזה – אי אפשר.

החלטתי לעשות בדק בית. חשבתי על מה שהיא אמרה, והבנתי שהיתה שם הרבה אמת. אני באמת מחפשת את תשומת הלב, את ההתמקדות בי, ואפילו לא שמתי לב לכך... פניתי לעזרה מקצועית כדי להבין למה הגעתי לצורך הזה, ובמקביל החלטתי לקחת אחריות ולגלות מנהיגות – שלי על עצמי.

ידעתי שילדי לא יבקשו ממני להביא להם שום דבר, גם אם אשאל אותם, הם יאמרו "כלום", למודי ניסיון... עכשיו הבנתי גם למה. נסעתי למרכז קניות גדול, וקניתי מה שחשבתי שיתאים לכל אחד. התאמצתי לקנות לכל אחד מילדי ומנכדי מה שיאהבו וירצו. זה לא היה קל, אבל החלטתי שהפעם אני עושה זאת בלב שלם, כמתנת חינם – לתת בשביל לתת. הפעם, לא מעניין אותי מה הם יגיבו. אם הם ישמחו – נהדר, זה ישמח גם אותי. אבל לא אחכה לתגובה שלהם, ולא אפגע או אתעצב בגלל תגובה נלהבת פחות. הפעם אני נותנת באמת, ובאהבה גדולה. לימדתי את עצמי להקטין את האירוע סביבי, ואף על פי שרק התחלתי את הטיפול המקצועי, עצם ההבנה של מה שאני עושה, ולמה – צמצמה את הצורך שלי בתשומת הלב באופן ניכר.

לארץ ישראל כבר הגעתי כאישה חדשה, מודעת ונותנת מקום. הייתי רגועה יותר, מכילה, וזה השפיע כמו קסם, באופן מידי. כבר בדרך משדה התעופה לבית בישראל הרגשתי רוח אחרת מהבן שלי, שהגיע להסיע אותנו. כשהגעתי לבתיהם של ילדי, וחילקתי את המתנות, הרגשתי את המתח מכיוונם – אך התעלמתי. הזכרתי לעצמי מי האדם שאני רוצה להיות. זה היה עניין של דקות, והאווירה הופשרה באחת. זו הרגשה משכרת, כאילו משהו חדש נולד. הגעתי באמת כדי ליהנות מהנחת שלי. לכלה המקסימה שלי, זו שעלתה לשידור, כמובן לא אמרתי אף מילה. דיברתי איתה בחיבה ופרגנתי לה בלי סוף. היה לי על מה. הרגשתי כבר בשידור כמה אכפת לה, ועד כמה היא היתה רוצה ליצור איתי קשר בריא ומכבד. זה חימם את לבי מאוד. למדתי להסתכל על המציאות בעיניים אחרות, וזה היה נפלא.

החתונה היתה נהדרת, והנכדים מילאו אותי בנחת ובשמחה. פתאום כולם הקיפו אותנו בבקשה לבוא לבקר אותנו. לכל אורך השהות שלנו בארץ לא היה לי אפילו יום אחד לעצמי – כל יום היינו מוקפים בילדים ובנכדים. הילדים שלי בדקו שוב ושוב אם זו אני באמת... הטון החדש היה נעים וטוב בשבילם.

זו היתה רק תחילת הדרך. שינוי מהותי לא עושים ביום אחד... ממבט של כמה שנים אחרי, אני בהחלט מרגישה שינוי. לפעמים צריך להחליף תדרים, ואולי להתחבר לתחנה הנכונה.