היה מחסידי אומות העולם וכמעט שילם על כך בחייו: סיפורו המרתק של פטרוניוס

פטרוניוס, שחי לפני אלפיים שנה, לא היה חסיד של אף אדמו"ר. הוא היה גוי רומאי, אבל היה אחד מחסידי אומות העולם, וכמעט שילם בחייו על כך.

השם המלא שלו היה פובליוס פטרוניוס. הוא היה קונסול ברומא, והתפרסם בחוקים שחקק למען זכויות העבדים. בשנת 39 לספירה, שלושים שנה לפני חורבן בית המקדש, נשלח פטרוניוס להיות נציב סוריה של האימפריה הרומאית. נציב סוריה היה אחראי גם על ארץ ישראל.

בשנת 40 לספירה התאספו מספר עבדים רומאיים משוחררים בעיר יבנה, ובנו לעצמם מזבח לפולחן הקיסר. הקיסר הרומאי באותו הזמן היה קליגולה המטורף, שהחשיב את עצמו לאל, ונהנה מכל פולחן שכזה. אך היהודים תושבי יבנה לא אהבו את המחזה. ביבנה היה בית מדרש בן שנים רבות, שאחרי החורבן נהפך גם למקומה של הסנהדרין, לא ידוע מי בדיוק פעל מטעם היהודים, אבל בוקר אחד הגיעו להם הרומאים למקום פולחנם, וגילו שהוא נעלם. האבנים הכבדות פורקו ונגררו למקום לא ידוע, האדמה נחרשה, זכר לא נותר למקום הבילוי הרומאי. הודעה נשלחה בדואר הדיפלומטי לרומא, וקליגולה רתח מזעם.

כצפוי, בהודעה לקיסר נופחו הדברים כאילו היהודים מתנגדים לקיסר ולשלטון הרומאי בכלל, ורוצים להילחם בו, בעוד היהודים לא עשו אלא את חובתם לפי ההלכה: אסור לקיים עבודה זרה בארץ ישראל. יבנה היא עיר יהודית, ואין שום סיבה שיהיה בתוכה מזבח אלילי. הקיסר התקצף וציווה להעמיד פסל שלו, לא פחות ולא יותר, בבית המקדש בירושלים, בתוך קודש הקודשים.

כל זאת קרה בזמן מתוח ולא נעים בכלל עבור היהודים מול הקיסר. שנה קודם לכן, הנציב הרומאי של מצרים, פלקוס, נתן יד להתעללות רבתי ביהודי אלכסנדריה. אגריפס הראשון, שהיה מלך יהודה מטעמו של קליגולה, שב מביקור ברומא, באונייה המפליגה מרומא לאלכסנדריה. עם הגיעו לנמל אלכסנדריה חיכתה לו הפתעה בלתי נעימה: הנמל היה מוצף מודעות המזמינות את הציבור למחזה בתיאטרון האלכסנדרוני, המציג את מלך יהודה. במחזה הוצג המלך כליצן טיפש המקבץ נדבות, ובסיומו הכריזו פרנסי אלכסנדריה שהיהודים נדרשים להציב פסלי הקיסר בבתי הכנסת שלהם או שהם יגורשו מבתיהם. חברי מועצת הזקנים היהודית, ששימשו כבית הדין הגדול המקומי, הובאו לתיאטרון, וכאשר סירבו להוראה המרושעת הזו, הופשטו מבגדיהם והולקו, בנוכחות כל הקהל המריע, שראה בדבר שעשוע. היהודים שלחו משלחת אל קליגולה, בראשות פילון, אלא שקליגולה סירב לראות את המשלחת ונפנף אותם במחי יד. ובכן, אין סיכוי שכעת הקיסר יתייחס לעוד איזה אירוע לא מעניין ביבנה או בירושלים.

אגריפס מלך יהודה, נכדו של הורדוס הגדול, שהיה מיודד במידה מסוימת עם קליגולה, היה אז בדרכו לרומי. הוא היה סיכוי של ישועה, אבל דברים כאלו אורכים זמן, ואילו הפרת חוק הקיסר היתה מביאה חורבן על יהודה. קליגולה היה מטורף שלא היסס להשמיד עם שלם בלי סיבה. הוא גם השתעשע בהשמדת כל הסנאטורים הרומאיים ביום אחד.

מי שהציל את המצב היה פטרוניוס. הוא לא יכל, כמובן, להתעלם מהפגיעה בכבוד הקיסר, ולכן יצא בראש שני גדודים לעכו, שם חיכו לו להפתעתו אלפי יהודים בבכיות ובתחנונים, שלא יפגע בכבוד בית המקדש. פטרוניוס הקשיב לדבריהם בכובד ראש, אמר שישקול את העניין, ומיד יצא בראש גדודיו לטבריה, אלפי היהודים רצו אחריו מעכו ועד טבריה, כשהם ממשיכים לבקש רחמים על בית המקדש. פטרוניוס גם הבין שאם בקשתם תוכזב, התחנונים ייהפכו למרד ולמלחמה. הוא החליט למסמס את הגזרה, ופתח במבצע של מריחת זמן, פטרוניוס קבע פגישה עם נכבדי היהודים לעוד שבוע, ועם אמני זהב שייצקו את הפסל העתידי – לעוד שבועיים. הוא דן בכובד ראש על הקשיים הגדולים העולים ביצירת הפסל, הזמין זהב ממצרים ופטישים מארץ אדום, ובמקביל שלח מכתב לקליגולה, שבו תיאר את "הקשיים הגדולים" העומדים בפניו, ואת החשש כי פעולה  מהירה תפגע בתשלומי המיסים של היהודים ובאספקת התבואה לרומא.

קליגולה היה מטורף, אבל לא טיפש. הוא הבין מיד שפטרוניוס "מערבב" אותו, ושלח רץ בהול עם חרב ארוזה. המשמעות היתה ברורה, ולא בפעם הראשונה מצד קליגולה: זו הוראה למקבל החבילה להתאבד, להרוג את עצמו, כדי למנוע מעצמו מוות משפיל בייסורים מול כל רומי. בלי קשר הודיע קליגולה כי הוא משהה את ביצוע גזרת הפסל. כוונתו היתה להגיע בעצמו במסגרת מסע למזרח, להביא איתו פסל אדיר ממדים של הוד עצמיותו, ולהציבו באופן אישי במקדשם של היהודים.

אבל קליגולה, למרות היותו קיסר, לא מנהל את העולם. עוד באותו יום מת קליגולה, פטרוניוס ניצל מחובת ההתאבדות, עם ישראל ניצל מגזרת הפסל והיהודים הרוויחו עוד כמה שנים של שקט תחת מלכות אגריפס, שהיה ירא שמים וטוב לעמו.