"איך אתה מעז אפילו לחשוב על לימוד שטחי שכזה?!"

המנתח אכן לא עזב באמצע הניתוח.

בראשיתו של חודש אלול, נמצאה בסייעתא דשמיא ישיבת בוטיק חדשה ומבטיחה, תחנה נוספת במסלול הרב-שלבי שבו פסעתי. הישיבה, ששכנה בווילה גדולה ורחבת ידיים בישוב הפסטורלי גני מודיעין – חשמונאים, הייתה אף היא מהישיבות הנדירות, שבהן הישיבה מותאמת ומכווננת לאופיו של הבחור, ולא להיפך.

ההבראה הלכה והעמיקה, ויחד עמה המודעות העצמית והחיבור למציאות הלכו והתבססו בתוכי, כשעל כל התהליך מנצח אוריאל, ידידי המסור, שלא נטש אף לרגע את המשימה אותה נטל על עצמו – לשמש לי כמראה מלוטשת וכמצפן מדויק לגלות את עצמי באמת, עם הרבה מאוד עזרה פיזית ורגשית לכל אורך הדרך.

*

אם בתחילה קיוויתי וייחלתי שהאווירה הרגועה והשלווה ששררה בישיבה תסייע לי למצוא מחדש את הטעם בלימוד סוגיות עמוקות ומורכבות, מתוך חדוות פיצוח והתענגות על ברק הסברות המנצנץ - הרי שהתבדיתי.

ככל שהרגיעה שבתוכי העמיקה, הלכה והתחדדה בי מנגד האכזבה הצורבת על חוסר היכולת שלי לשוב ללמוד בעמקות וחידוד, ברף הלימוד העיוני הגבוה שבו הייתי מורגל עד עתה.

ואל תחשבו שלא ניסיתי.

במשך תקופה ארוכה ניסיתי שוב ושוב להבעיר בלבי את להט הלימוד הישיבתי, אך פעם אחר פעם תקוותי התנפצה על סלע המציאות העגמומית, דלתי מוחי כאילו ננעלו בפני.

דכדוך ואווירת נכאים השתררו עלי למשך זמן רב. חשתי כי ניטל ממני הטעם העוצמתי של החיים. השטייגען שהיה משוש חיי – אבד. המקסימום שהצלחתי להפיק מעצמי היה לימוד קליל של חומש, משניות או גמרות קלות – כאלה שאינן נחשבות "ישיבתיות" ו"למדניות" – לימוד שכמובן לא סיפק את נפשי התאבה, ואת האמביציה הבוערת שהשתוללה בי.

לא היה לי בשביל מה לקום בבוקר. מצאתי את עצמי נמרח במיטה שעות נוספות, כשאין לי באופק שום יעד מלהיב או מטרה שאפתנית, שיצליחו לגרום לי לאזור כוחות וללמוד כבחור מן המניין.

*

טבעם של מים המחלחלים ללא הפסקה, שסופם לבקוע חור אף באדיר שבמצוקי הסלעים.

אט אט, רוח ההבראה שחלחלה ופיעמה בי בשאר חלקי החיים, החלה בוקעת נתיב בלבי פנימה, משרה בקרבי אווירת השלמה עם צורת הלימוד החדשה שבה יכולתי ללמוד.

למדתי מכל הבא ליד.

מכירים את הלימוד הקליל בבין הזמנים? אתם נכנסים לבית המדרש ההומה אדם, ושוקלים בדעתכם בכל יום מחדש מה ללמוד.

יום אחד זה חומש עם רמב"ן, ובמשנהו חובות הלבבות. יום נוסף אתם מתחילים מסכת ברכות בכל ההתלהבות, ולמחרת דווקא מסכת ערכין שובה את לבכם. בדיוק כך נראו סדרי הלימוד שלי. גיוון מתמיד, נושאים קלילים ומעניינים וחברותא אחת נצחית – אוריאל – שניצח על הכל בכישרון ובמסירות.

*

יצא לי באותה תקופה להשתתף בחתונה של חבר. זה היה כמין "כנס בוגרים" בזעיר אנפין. חברים מהעבר התקבצו ובאו מכל רחבי הארץ לשמוח בשמחתו של החתן דנן, שהיה חביב על כולם.

אני ישבתי לי בשולחן צדדי, צופה מן הצד במעגלי הרוקדים המסתחררים למול עיני, שואב לקרבי את האווירה השמחה ואת ניחוחותיה.

רעש של גרירת כיסא, קטע את התבוננותי החולמנית. על הכיסא שלצידי התיישב אריה, ידידי שהתחתן זה מכבר.

"וואו! את מי אני רואה פה?! משה אהרן זיאת בכבודו ובעצמו!", נשף אריה בהתפעלות, "אני רק רואה אותך, וישר צפים לי געגועים לישיבה! אני זוכר את האש והחידושים שהיו באזור שלך בבית מדרש, היית 'סופר-טנקר' של להט ושטייגען! היו ימים...".

אם חשבתי שהוא סיים, התברר לי שטעיתי.

"אני זוכר איך היית תופס סוגיה, ולא מניח לה עד שפירקת אותה לגורמי גורמים, זה היה מחזה! במה אתה עוסק היום?".

השאלה תפסה אותי לא מוכן. מה אני אומר לו? שאני לומד חומש עם רש"י?! ברכות?! אך מהר מאוד התעשתי, וכשחיוך רגוע על פני השבתי בביטחון: "תודה על המחמאות והפירגון! משמח מאוד לשמוע! אשתף אותך בסוגיה שבה אני עוסק כיום, מסתבר שתופתע", פתחתי.

"כשהיינו יחד בישיבה עסקתי בסוגיות רבות בעמקות ויגיעה, אך סוגיה אחת הזנחתי – את הבירור המעמיק והיסודי מהו התפקיד הייחודי שלי בעולם, מה רוצה ממני ה' יתברך. בסוגיה הזאת אני עסוק כיום. בה אני מתמיד ועמל, עליה אני חוזר ומשנן, ובין שביליה מתחדשים לי הברקות וחידושים מיוחדים. יש לי גם מורה דרך מצוין – אוריאל ידידנו".

*

אבל הרעב הציק.

השלמה – אכן הייתה, ההבנה שזהו רצונו יתברך ממני – נכחה גם כן, אפילו סדר יום כלשהו החל להתגבש, אך לא היה בכך כדי להרוות את צימאוני העז.

כבחור מתבגר שזכה לטעום את טעמה המתוק של סברא טובה, שהעמיק פעמים רבות בסוגיות מורכבות ופיצחן, החֶסר היה ממשי, נוגס בעומק הבטן.

מי שטעם טעמה של סוגיה – יודע. אין תחליף לחוויה המשכרת המתלווה ללימוד דף גמרא בצורה איכותית. הירידה לנבכי הדברים, הניתוח ההגיוני הצרוף והחידוד האינסופי, יוצרים יחד חוויה רב חושית מטלטלת, אושר עצום שאין תענוג שיִשווה לו.

הנשמה זועקת ממעמקיה – רעבה וצמאה אני. זה עידן ועידנים שלא באה ארוחה מזינה לפי.

ולי אין פתרון.

*

אבל לאלוקים פתרונים.

הימים ימי חנוכה תש"פ. כלל ישראל מתכנס בהמוניו באיצטדיוני ענק למעמדים אדירים, רוויי הוד. ברחובות נושבת אווירה חגיגית, לוחות המודעות עמוסים עד להתפקע בכרזות מושקעות לכבודה של תורה – עם ישראל מסיים את הש"ס בסדר הדף היומי.

אולי תתפלאו לשמוע, אך בעבורי הייתה זאת ידיעה חדשותית גרידא, מ"הנעשה והנשמע". המושג "דף-היומי" היה רחוק מעולמי כרחוק מזרח ממערב.

בעולם שבו גדלתי, היסודיות וההעמקה היו אבן הבוחן להגדרתו של כל לימוד באשר הוא, ככזה הראוי לתואר "לימוד", ובפרט בלימוד התורה. המילה "שטחיות" היוותה מילת גנאי משמעותית בסולם הערכים הישיבתי שעליו גדלתי.

לימוד דף ליום בסדר קבוע ובלתי מתפשר, נדמה בעיני כהתגשמות השטחיות והרדידות. לא הצלחתי מעולם להבין את אלה המרפרפים על הדף, ומסמנים לעצמם וי על "המשימה היומית" של לימוד הדף היומי.

אך בכל זאת, משהו מכל האווירה החגיגית כן נדבק בי.

הצפייה במרנן ורבנן המסובים במעמדים אדירים אלה, השירים החדשים בשבח התורה ולומדיה שהונפקו לרגל האירועים והתנגנו מכל עבר, ומעל הכל, ההבנה הפשוטה והמרגשת – רבבות יהודים מסיימים ש"ס! כל אלה חברו יחד, מכניסים בתוכי רוח חדשה ורעננה.

יתכן שזוהי הסיבה לכך שכאשר, באחד מאותם הימים, צדה את עיני מודעת פרסום קטנטנה בגודל A5 של גמרא מבוארת בשם "ושננתם", עם מבצע מיוחד לרגל תחילת המחזור החדש, משהו בהצעה משך את לבי.

אני זוכר את המחשבות שחלפו במוחי באותו הרגע, כאילו היה זה רק אמש.

"הרי בכל מקרה כרגע איני מסוגל ללמוד בעיון כהרגלי, אז למה לא לקפוץ על העגלה, ללמוד משהו מספק בינתיים?", שאלתי את עצמי.

"איך אתה מעז אפילו לחשוב על לימוד שטחי שכזה?!", הזדעק למולי משה אהרן הישן.

"אז מה עדיף? להמשיך ולהתרפק על העבר ולא ללמוד בכלל?!", תמהתי, "אם כרגע זה מה שאני יכול ללמוד, עלי לעשות זאת!", השבתי בנחרצות.

"אבל בכל זאת, איך אתה יכול להתחייב על צעד גדול שכזה?! תהיה ריאלי... ומה אם יום אחד תהיה חלש, או שבכלל תתחרט?", שוב היה זה הקול מהעבר שניסה לקרקע אותי, להוציא לי את הרוח מהמפרשים.

הייתה אמת בדברים. זהו אכן פרויקט אדיר ממדים. ומי ערב לי שאצליח לעמוד בו לאורך זמן?

ואז הבזיק רעיון שמיימי במוחי.

"יודע מה...", אמרתי לקול המייאש, "אני מקבל על עצמי לקרוא בכל יום דף גמרא אחד. זהו. מובן שאם יהיה לי זמן וכוח, אשתדל גם להבין. ואם יהיה לי עוד יותר חשק ורצון, אלמד גם רש"י. אבל ההתחייבות שלי היא רק על קריאת דף אחד בכל יום".

זה היה רעיון גאוני, שנטרל את פחד הגבהים שאפף אותי. כך שהחל מאותו יום פתחתי בלימוד מסכת ברכות. לעיתים הלימוד היה בהבנה טובה, ולעיתים בהבנה בסיסית, אך בחסדי ה' מאז ועד היום, זכיתי להימנות בין לומדי הדף היומי מדי יום ביומו, ללא פספוסים וחריגות.

*

אט אט הבנתי שההתעקשות על הרף הלימודי הגבוה שבו הייתי מורגל, וחוסר ההסכמה שלי להכיר בכל סוג אחר של לימוד, היו בעוכרי, מותירים אותי קרח מכאן ומכאן.

עתה, כשפתחתי את לבי להתנסות בלימוד שתאם את כוחות נפשי העכשוויים, שטפו רעננות וחיוניות את חיי.

זה בדיוק מה שהייתי צריך. לימוד קליל בקצב מהיר, כשבכל יום מחדש נפתחות בפני סוגיות חדשות, מרתקות ומעניינות, כשההתקדמות הבלתי פוסקת יוצרת בי תחושת סיפוק ומלאות.

הלימוד החדש, שהיה בעבר כה זר ומנוכר, הפך למשיב נפשי. הצבע החל חוזר ללחיי, וקיבתי הרוחנית, שהצטמקה בחידלון, החלה להתמלא במזון משובח ואיכותי, שנסך בי אנרגיה ושמחה.

לא!

לא היה זה לימוד מעמיק, השוזר את הראשונים והאחרונים במחרוזת של מרגליות לכדי "חבורה" מאירת עיניים. אפילו תוספות לא זכיתי ללמוד. רק גמרא עם פירוש רש"י, כאילו הייתי נער צעיר, שאלו הן פסיעותיו הראשונות בעולמה של הגמרא.

אז מה כה השביע ושימח אותי? אתם לבטח שואלים.

ההבנה הבהירה והברורה, שכאשר אני פותח את הספר שאותו ציווה עלי ה' יתברך לפתוח, וכאשר אני לומד את הדף הספציפי שהוא הורה לי ללמוד, אני מגשים בתמימות ובפשיטות את תכלית ביאתי לעולם, מקיים את התפקיד הייחודי המוטל עלי.

כי לא באתי לעולם להיות תלמיד חכם, ולא באתי לעולם לדעת את הש"ס בעיון עם כל הראשונים והאחרונים, וגם לא באתי לעולם ללמוד סדרים של 4 ו-5 שעות רצופות, אלא באתי לעולם בשביל לעשות את רצון ה' יתברך.

כמובן, ברירת המחדל של כל יהודי היא אכן להיות תלמיד חכם העוסק בתורה יומם ולילה, אך כאשר ה' מבקש מאיתנו לצעוד במסלול אחר, עלינו להכניע את עצמנו בפני רצונו.

לנגד עיני מזדהרים כל העת דבריו של משה רבנו לפרעה, בבקשו שיוציא את ישראל ממצרים: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', עד בואנו שמה".

אדם אינו יכול לשרטט מראש את רצון ה' ממנו. לכל רגע יש התפקיד המיוחד שלו, ואם לכאן כיוון אותי השי"ת, אני יודע בוודאות שאני נמצא בדיוק במקום הנכון והראוי לי לעת עתה.

בידיעה ובאמונה ברורה, שתפקידים – מתחלפים ומשתנים, אך הנאמנות לרצונו יתברך – שווה היא. לא עזבתי שום רצון טהור ושאיפה נכונה, אני לא יותר מאשר עבד של ה', וככזה, הוא זה שקובע את סדר היום שלי.

"עבדך אני - הבינני ואלמדה תורתך" [תהילים קי"ט].

*

לימים התברר לי, כי ההחלטה ללמוד דף היומי הצילה את חיי.

בימים הכי קשים, בסופות ובתנודות, במעברים ובמשברים שהלכו ובאו, מאיימים על היציבות הגשמית והרוחנית שלי, הייתה לי פינה אחת חמה, חזקה, יציבה יותר מפלדה, "דף של ספינה" שעליו נסמכתי למול כל גל וגל  שהתנחשל לעברי. הקביעות הזאת החזיקה אותי, הגנה ושמרה עלי מכל משמר.

יתירה מכך, עצם ההתמודדות עם מחלה כרונית חסרת יציבות, שעמוסה בעליות ומורדות על בסיס יומיומי, כשגם במצב סטטי, שאין בו הדרדרות בחסדי שמים, כל שינוי קל במזג האוויר יש בכוחו להפיל חולשה על האדם – זו מציאות שיש בה כדי לטלטל את הנפש טלטלה הגונה.

כאן מגיעה התרופה הפלאית, של קביעות יצוקה ועוצמתית – אפילו קטנה ומינימלית – שיש בכוחה לסייע לאדם לגבור על כל הטלטלות והזעזועים, משום שתמיד נותר לו עוגן חזק שאינו נרתע מפני שום רוח שבעולם, עוגן שנוסך בו כוחות לעמוד יציב למול המצב, בלי להיסחף עם הסערה.

*

אמנם לימוד הדף היומי התחיל בשלבים הראשונים על אש נמוכה, ללא הרבה חשק וחיבור, כשלעיתים היה עלי לגרוס את מילות הגמרא כאילו היו חצץ בפי, כשברגעים אלו צף בי הגעגוע העז לטעם המתוק, העתיק והמוכר מ"בית המדרש הישן".

אולם ככל שעבר הזמן, הקב"ה המשביע מטובו לכל חי, פתח את חוש הטעם. הלב נפתח, הלשון מלקקת כל מילה, הנפש צוהלת מכל ארבע אמות חדשות שמתגלות לה בין משעוליו של התלמוד בבלי, שבילים ודרכים שכלל לא ידעה על קיומם. כשבקצה, זהו השלב שבו ה"בדיעבד" הופך ל"לכתחילה". אך אלו חלקים ששייכים לשלבים גבוהים יותר בסולם רב השליבות שבו טיפסתי, ועל כן לא אקדים את המאוחר.

לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי.