ליל הסדר: לילה של שתי אותיות שמפענחות את קוד הבריאה

הוא עמד מול מאות הלוחות הגדושים באותיות צפופות. הוא בהה בהן שוב ושוב, כמנהגו מדי יום, שעות על גבי שעות, מול שפה שאיננו מבין. משום שהוא רצה להבין, הוא רצה לפענח את השפה.

כל מה שהיה חסר לו, זה חיבור, הבנת צירוף אחד של שתי אותיות. אבל השפה הזו בנויה ממאות רבות של צורות וסימנים, לא כמו העברית ובנותיה. אי אפשר לנחש. צריכים למצוא מקום אחד, אפילו אחד, שבו ניתן להוכיח את משמעות הצירוף, ויש לנו חיבור אחד. אחרי שיש חיבור אחד, אזי בכל המקומות בלוחות שבו מופיעות שתי אותיות אלו, אנו מבינים משהו, ובאחת הנקודות האלו, נוכל למצוא עוד חיבור, אות שלישית שמתחברת אל הצמד.

במשך שנים הוא ניסה ובדק, עד שהגיע קצה החוט. הציור שבצד הכתב, ההקשר של המסמך, הרקע. הוא מצא הסבר לשתי אותיות. הוא פרץ את מחסום השפה הנעלמת, הוא יצר חיבור. עם החיבור הזה הוא המשיך לעבוד, עד שמצא במקום נוסף אות שלישית שמתחברת. כבר היתה בידו מילה. עם המילה הזו הוא שוב חרש וחרש את הטקסטים, עד שבסופו של דבר הוא פענח את השפה הקדומה. הוא יכול לקרוא את כל מאות הלוחות, ולהבין את משמעותם.

כך פוענח הכתב הליניארי, הכתב הקדום של היוונים, לפני שאמצו את הא"ב השמי.

האדם רוצה לקרוא את השפה שבה כתוב העולם. העולם מדבר אלינו במאות ואלפי "אותיות" שאנו רוצים לדעת לקרוא, לחבר את האותיות זו לזו ולקבל את המילים, את המאמרות שבהם נברא העולם.

בריאת העולם היתה מפץ עצום של היפרדות. המציאות נפרדה למיליארדי מיליארדי חלקיקים זעירים. השבירה הזו היתה שבירה של הכלים, של החומר שמקבל את האור מאת הבורא. האור עצמו, כמובן, לא נשבר, אבל לא ניתן לראות אותו ללא כלים. והכלים מפוזרים ומפורדים.

האדם נברא עם החיבור. הוא צפה מסוף העולם ועד סופו, הוא הבין את השפה שהעולם מדבר, אבל כדי להישאר במדרגה זו הוא היה צריך לציית. כך הוא היה הופך לכלי להמשיך ולקבל את האור. אבל הוא שבר את הכלי של עצמו, הוא לא ציית, וכך האור לא יכל להיקלט בו. הוא הפך מ"אדם הראשון", ל"אדם הקדמון". הוא גורש מגן העדן לעולם מפורז ומפורד, שבניו וצאצאיו לא הבינו אותו, לא הבינו איך להוציא ממנו אוכל בלי עמל אינסופי, ולא הבינו את אמירתו של הבורא. הם הידרדרו לעבודת אלילים. הכלים בעולם היו מפוזרים לרסיסים אינסופיים. עולם מפוזר ומפורד.

האור והטוב היו שם כל הזמן. העולם הזה הוא טוב, ומעשי הבורא הם טובים, אלא שהאדם אינו יכול לראות ולחבר את החלקים. כמו פאזל נפלא של תמונה מפעימת לב, אבל מחולקת לחלקיקים, רק מי שיחבר את הפאזל יראה את התמונה ויתמלא אושר ושמחה. כמו לוחות כתובים שנזרקו ונשתברו, ואין מי שיכול לקרוא אותם, רק מי שיחבר את החלקיקים זה לזה, פתאום יקרא את המלים ויתמלא חכמה.

ואז הגיעה יציאת מצרים. יציאת מצרים היתה החיבור של שתי אותיות. עם ישראל היה כלי גדול, אבל לא ראה את האור. הוא היה בחשיכת מצרים, והיציאה הזו ממצרים הביאה אותו לחיבור עם אור התורה. החיבור והברית נוצרו מתוך המציאות. ישראל הגיעו במצרים למדרגת כלים ריקים, ומה שהוציא אותם היתה המצווה, הציות. הם שמעו בקול ה' וסמכו עליו, ואותם שהיו ראויים מתוכם, שהיו כלים ראויים, זכו ויצאו, והתמלאו ממילא בתורה. ושתי האותיות האלו נצמדו. יש להן משמעות רק ביחד. מכאן ואילך יש משמעות לתורה רק מתוך הכלי שהוא עם ישראל, ולעם ישראל – רק דרך האור שהוא התורה.

ואל שתי האותיות האלו, התורה וישראל, עמלים אנחנו לחבר את האות השלישית, שכינתו של הבורא. השכינה היא הימצאותו בקרבנו. כאשר ישראל והתורה דבקים זה בזה כראוי, ממילא שורה השכינה בתוכנו. ואילו כאשר חלים סדקים במילוי, הכלי אינו מחזיק כראוי את האור, וגם השכינה פורחת ועולה ומסתתרת.

קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל, זו השפה שבה העולם מדבר אלינו, השפה שבה הוא כתוב, כי בה הוא נברא, לאור תכנית התורה שנובעת מחכמת הבורא. אנחנו הכלי שעל ידו קוראים את שפת העולם, המציאות והטבע. מטרתנו היא שהטבע והמציאות יגידן לא רק את מציאות הבורא, אלא גם את רצונו, כולם יבינו וידעו, ומלאה הארץ דעה.

לכן השלב הראשון של יציאת מצרים משמעותי כל כך בתורה ובמצוות. הוא החיבור הבלתי ניתן להפרדה. הצמד הזה מזוהה וקיים יחד מאז ועד לרגע זה, התורה וישראל. ליל הסדר הוא הלילה שבו ממשיך החיבור הזה, המקיים את העולם.