אל תפחד להיות מאושר

מי מפחד מהאושר?
בא אלי פעם חבר שעובד כמהנדס. הוא מתפרנס היטב במקצועו, אך מאד לא מרוצה ממנו. "אני ממש נרדם באמצע העבודה", סיפר, "זה פשוט לא בשבילי".
"מה דחף אותך ללמוד הנדסה?", שאלתי.
"כולם אמרו שהנדסה זה המקצוע שהכי מתאים לי. גם חברי הטובים פנו ללימודי הנדסה, היה ברור שאנחנו ממשיכים ביחד".
בחור אחר סיפר שהוא עובד כרופא ילדים. מקצוע זה נשמע מרגש ומיוחד, אך הוא, מסתבר, פשוט עובר סיוט בעבודה. "אז למה בחרת דווקא במקצוע הזה?" הקשיתי. מסתבר שלא הוא בחר, בחרו בשבילו. מי? ההורים. למה? כי זה מקצוע מכניס, מכובד ונדרש, ומעל לכל, "זה מאד מאד מתאים לך", כך הגיעו כולם למסקנה. כולם, חוץ ממנו. עכשיו הוא סובל ממיגרנות חוזרות ונשנות, ואף אחד לא מבין למה, הרי יש לו מקצוע כל-כך מוצלח...
האם מצאתם את עצמכם או נתקלתם פעם במישהו הנתון במצב דומה? יש להניח שכן.
אז למה מעטים כל כך קמים, משנים, ומחפשים משהו אחר שיותר מתאים להם?
מסתבר שיש איזה "שד" הלוחש באזני כולנו: "אין ברירה, זה המצב, חייבים להמשיך". "שד" זה יודע היטב לאיזה מחלות גוף ונפש עלולים הדברים להוביל, וזו בדיוק מטרתו. הוא "מוכר" לנו שפשוט אין לנו ברירה, ו"כאלו הם החיים".       
    
"ההכרח – לא יגונה ולא ישובח"
יש דברים, גם בעבודה, גם ביחסי אנוש וגם בחובותינו כלפי שמיא, שאנו חייבים ומוכרחים לעשות. על כגון זה טבע המהרש"א את אמרתו (חידושי אגדות בבא בתרא דף פ'): "ההכרח – לא יגונה ולא ישובח". מה שמוכרחים – מוכרחים. אם רעבים ללחם, אי אפשר להיות בררנים בבחירת מקצוע. את ילדינו או את הורינו אי אפשר להמיר באחרים, זה מה שקיבלנו ועם זה אנחנו צריכים להתמודד – ובשמחה.
יחד עם זאת, יש תחומים לא מעטים בהם יש לנו ברירה. שם אנו לא "מוכרחים" באמת, אלא רק חונכנו או התרגלנו לפעול בדרך זו. בתחומים לא מועטים בחיינו, זכותנו, ולמעשה, חובתנו, לקום, לעזוב ולחפש מקומות טובים יותר עבור עצמנו. זכותנו לחפש לעצמנו עיסוק מתאים ומשמח יותר אם עיסוקנו הנוכחי אינו גורם לנו שמחה. לא משנה מה יאמרו לנו אחרים, ושכולם בטוחים שזהו המקום המתאים לנו ביותר. זכותנו לחפש לעצמנו סביבה אחרת לגור בה, אם בסביבה הנוכחית ישנם אנשים או נתונים הטורדים את שלוותנו הפנימית בקביעות. זכותנו לחפש שותפים אחרים לעבודה או חברים המתאימים יותר לרוחנו – אף אם הדבר כרוך באי נעימות ראשונית ובתקופת התמודדות קצרה, שבעקבותיה תבוא רווחה.
אם גם במקומות בהם יש בידינו בחירה, נתרגל להרכין ראש ולסבול בשקט, להחניק את הציפיות לסיפוק, ולהדחיק את הכמיהה הבסיסית לאושר – נסגל לעצמנו גישה פטאלית מסוג "ככה זה בחיים", וסופה של נפשנו המדוכאת להתנקם בנו תדיר באופן זה או אחר. אם בחולי הגוף (ממיגרנות ואולקוס ועד סרטן), אם בחולי הנפש (עצבנות, עצבות, עצלות ודיכאון), ואם בחולי הרוח (מרד גלוי או נסתר כלפי ה' ותורתו).
שורש הדבר הוא שאנו מבקשים חיות לנפש. כולנו רוצים להיות "שווים משהו", בעלי ערך, ולהרגיש שיש טעם וצורך בקיומנו. איננו בעלי חיים, לכן לא די לנו "להתקיים" סתם כך, על מנת לצאת ידי חובה, להעביר יום אחר יום במילוי מטלות קבועות של שיגרה. יש בנו משהו ייחודי, השואף לעשות דבר שאיש לפנינו לא עשה ולא יוכל לעשות.
יש בתוכנו רצון להיות מקוריים ומיוחדים. זהו הרגש המלווה את רעיון ההגשמה העצמית, והוא נובע מתוך נשמתנו, משום שכך ברא אותנו הקב"ה – עם ייחודיות שאין בזולתנו. ייחודיות המיוחדת לכל אחד ואחד בנפרד, ובאופן חד פעמי שלא יחזור על עצמו לעולם.
 
מה מפריע למהפך המבורך?
ברור, אם כן, שמחובתנו לחפש את המקום המתאים לנו, ואת התפקיד שבו נחוש שאנו ממצים את יכולותינו ומגיעים ליצירתיות ולשמחה. חובה עלינו לבדוק את מקומנו ולאפשר לעצמנו לחיות מתוך שמחה.
האם מישהו סבור שאחרי השמעת אמירות נחרצות אלו אנשים שאינם "מוצאים את מקומם" – יצאו כולם בתחושת הקלה לחפש את הדורש תיקון בחייהם ולתקנו?
ובכן, במרבית המקרים, המהפך המבורך הזה לא יתרחש.
מפתיע, אך מסתבר שרובינו מפחדים להיות מאושרים. למרות הרצון והדיבורים על חיים מלאים וטובים, ועל החיפוש הפנימי אחר חיות ותוכן, כשזה מגיע לידי מימוש וכבר "עומד אחר כתלנו", אנו פשוט נסוגים.
בוודאי, יש לנו הרבה סיבות מוצדקות לכך: "אי אפשר", "אין זמן", "אין כוח", "אסור", "מה יגידו?", "זה לא מתאים לי", ובכלל, "מי אמר שזה בעצם נחוץ?" – בתירוצים המגוונים הללו, כמעט כל אחד מאיתנו מכשיל את עצמו, ולהאשים – תמיד יש את מי.
האמת העצובה היא שאנו, למעשה, מתקשים להאמין שאושר או עונג עשויים להיות באמת מנת חלקנו. נוח לנו יותר להתחפר בתפישת העולם המקובלת של הלקאה העצמית: "מי אני בכלל", "איני ראוי לאושר ולטוב", "לאחד גרוע כמוני אין שום סיכוי להצליח...".
על פי השקפת היהדות, כל האמירות הפנימיות הללו, הבאות להמעיט מכוחנו ולשתק את יכולותינו, הן בפשטות – היצר הרע. הוא זה המעוניין להותיר אותנו "תקועים" ולמנוע מאיתנו להשתנות. יש לו אינטרס ברור לדכא את רוחנו, להעציב אותנו, ובכלל – להכניס לחיינו את כל הרגשות השליליים, כגון: ייאוש, תסכול, חוסר בטחון ופחד, שיובילו אותנו, בסופו של דבר, שוב לזרועותיו.
 
"שינויים מבחוץ ושינויים מבפנים"
אמנם, גם מי שקיבל אומץ לחשוב על שינוי, עדיין עשוי להיתקל בסוג ערמומי ומצוי של "טעות אופטית". גם מי שקם ומכריז בפני עצמו או בפני אחרים, שהוא הולך לשנות את חייו, עלול בנקל לטעות ולהטעות. שינוי והגשמה אין פירושם עשיית פעולה חיצונית בדווקא. אם אין אנו מבינים את בעיותינו באופן פנימי ומהותי, יתכן מאוד שפתרונות חיצוניים לא יגעו בשורש הבעיה, וממילא היא תצמח ותופיע מחדש.
אם אני לא מסתדר עם שותפי לחדר, בטרם אחפש שותף חדש, מוטב שאבדוק עם עצמי ביסודיות ולעומק מדוע אני לא מסתדר איתו. יתכן מאוד שאגלה בתוכי דברים הדורשים שינוי, ואם אתקן אותם אוכל להסתדר איתו היטב.
יתכן שהסיבה לאי שקט וסיפוק ביחסים עם אדם כלשהו או במקצוע בו אני עוסק, נובעים מהציפיות המוגזמות שלי. ציפיות, כידוע, עשויות פעמים רבות להיות רחוקות מאוד מן המציאות. נמצא, שציפיותיי המוגזמות או המוטעות, הן הסיבה למצוקתי, ולא הזולת. אם אצליח להיפטר מהן או להשוותן למציאות, אוכל אף לגלות שותף נעים וחביב, או עבודה שמתאימה לי להפליא.
רק במידה והבירור הזה מעלה חרס, והשינוי הפנימי נראה בלתי אפשרי או לא שייך, יש לקום באומץ ולשנות את המציאות החיצונית. רק אז יתכן שזהו השינוי הנדרש.
בתקווה ובתפילה שנזכה כולנו להגיע להגשמה ומימוש פנימי, ונאפשר לעצמנו לחוש שמחה ואושר.