חיי אדם קדושים מכל מחאה

"מעשה כזה אינו עולה בקנה אחד עם דרכה של היהדות", אמר הרב ישראל מאיר לאו לכתב קול ישראל, על רקע ההצתה העצמית של משה סילמן ז"ל. "למרות זאת", הוסיף, "הוא מחייב את החברה כולה לעשות חשבון נפש".

כבר הזהירו חז"ל שאין לדון אדם עד שמגיעים למקומו, ושאין אדם נתפס בשעת צערו. בוודאי שלא התכוון הרב לשפוט את המנוח בשעת צערו, אלא לומר אמירה כמנהיג ציבור. אמירה שכיום למרבה הצער יותר ויותר צריכא למימר.

לא בכדי יצאו הדברים מפי ניצול שואה, שבוודאי התקיים בו הכתוב "והיית משוגע ממראות עיניך", ובוודאי הכיר מציאות שבה לא היה פשוט לבחור בחיים. ושוב, אי אפשר לשפוט אנשים בשעת צערם, אבל בימים שבהם ההתאבדות הופכת לסמל המאבק, חשוב לומר את הדברים.

הריגה עצמית גם היא הריגה

הרמב"ם כותב: "וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. ומניין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר... "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) - זה ההורג עצמו... ובפירוש נאמר... לשון "דרישה", הרי דינם מסור לשמים." (הל´ רוצח ושמירת הנפש, פ"ב הל´ ב-ג)

כלומר, היהדות מגדירה את מעשה ההתאבדות כהריגה. כמובן, אין כל השוואה בין מניעיו של מתאבד ובין מניעיו של רוצח, ואי אפשר שלא להתמלא חמלה על אדם שחשך עליו עולמו. אך עדיין, מבחינת המעשה, התורה מכלילה את ההתאבדות בהגדרה של שפיכות דמים.

כיוון שכך, כל הריגה, ובכלל זה גם הריגה עצמית, ראויה לכל גינוי. ולכן אמרו במשנה: "המאבד את עצמו בדעת... אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו." (שמחות ב, א-ד).

את הכבוד האחרון נותנת היהדות למי שבוחר בחיים. היהדות מעודדת חיים.גיבוי או גינוי? תקשורת במבחן...

ומכאן לאחריות הכבדה המונחת על כתפי אנשי התקשורת בזמנינו. כל איש תקשורת, מימין ומשמאל, צריך להיזהר שלא לתת רוח גבית למעשי התאבדות. הכלל פשוט: התאבדות פומבית צורכת עניין ציבורי. יותר עניין – יותר התאבדויות. פחות עניין - פחות התאבדויות.

מפתה לכתוב כותרות כמו: "האחריות למות סילמן מוטלת על המנהיגים". אבל האמת היא שהאחריות מוטלת אך ורק על מי שלקח מצית ועשה את מה שעשה. נשמע הרואי לומר: "הוא הקריב את עצמו למען אחרים". אבל האמת היא שהמעשה שלו לא הואיל לאיש, ואף גרם לאנשים נוספים ללכת בעקבותיו.

וכבר ציינו כמה עיתונאים, שבעת הפינוי מגוש קטיף הציתה את עצמה אישה בשם ילנה בוסינובה, ולא עשתה כאלה כותרות. וידוע שבתקשורת יודעים מה לסקר ואיך לסקר, מה לגנות ומה לגבות.      

לכן הניסיון של התקשורת הוא ניסיון לא קל. אין ספק שהעצמה של מקרי התאבדות עשויה לזעזע ולעורר לכיוון פוליטי, אך האם המטרה מקדשת את האמצעים? כלום אין חיי אדם קדושים יותר מכל מחאה שתהיה?

כי בצלם אלוקים ברא את האדם.