אני בוכה שאני לא תרנגול: דבר תורה לפרשת בחוקותי

"חופשות המחלה הנדיבות שהרופא שלך נותן לך ראויות לצל"ש", קינא רוני בחזי, חברו לעבודה. "איך אתה עושה את זה?" לא מדובר ברופא נדיב, הבהיר לו חזי, אלא בפציינט נדיב. כאשר הוא בא להתלונן על כאבים, הוא מדביק על גבו 200 שקלים בשטר אדום, ואלה מנפקים לו באין אומר ודברים שלושה ימי מחלה.

למחרת התייצב רוני אצל הרופא, אבל מתחת לגופייה היה רק שטר של 20 שקלים. הרופא בדק וקבע: "שעתיים לא להתכופף, וזה יעבור".

רוני הזדעק: "לפני שבוע הענקת לחזי שלושה ימים". הרופא חייך: "הגב שלך 'ירוק', כשהוא יהיה 'אדום' תבוא שוב..."

* * *

"כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", מסיימת התורה את פרשתנו במצוות מעשר בהמה – אחת מכל עשר בהמות הנולדות בעדר, מוקרבת לקורבן. חז"ל מספרים כיצד היו נספרות הבהמות: העדר היה מוכנס לתוך שני דירים צמודים. בין דיר למשנהו היה פתח צר, שאפשר רק לבהמה אחת לעבור בכל פעם. הבהמות עברו דרכו אחת אחרי השנייה, וכל בהמה עשירית נצבעה על גבה, כסימן שהיא קודש לה'.

השיטה נשמעת בסדר גמור. אבל המעיין בפירוש רש"י על הפסוק ייווכח שלא מדובר ב"צביעה" גרידא, כי אם ב"הכאה": "והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא [=צבע אדום] להיות ניכר שהוא מעשר".

את תשומת הלב להדגשה הזו, שנמצאת גם בפסוק ("תחת השבט") וגם ברש"י, מיסב הרה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, בעל "אור תורה". מדוע ולמה להכות? הוא שואל. מה פשעה הבהמה שאמורה לעלות קרבן?

קול בכיו של הילד היושב על אבן בצד השביל ניתק את שרעפי הקודש בהם היה שקוע המשגיח הגדול הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל. המשגיח הישיש בן השבעים גחן ברכות ושאל את הילד מדוע הוא בוכה. "הייתי בבית..." גמגם גרונו של הילד מהתרגשות ודמעות גם יחד, "הפלתי כוס והיא נשברה, אמא גערה בי ואמרה לי לצאת לעונש כדי שאזהר יותר במעשי".

ר' אֵלֶּ'ה, כפי שנודע כינויו בין תלמידיו, הסכים עם האם. בשפה רכה הסביר לילד שאכן אדם הוא, אדם אמור להיות אחראי למעשיו, ואמו צודקת בהחלטתה. הילד לא הסכים והתמרד: "אתמול נכנס התרנגול מהחצר, עלה על השולחן, חבט בכנפיו ושבר מספר צלחות. אמא לא צעקה עליו, רק גירשה אותו לחצר. עלי היא צעקה!"...

המשגיח הישיש מצא לנכון להקדיש דקות ארוכות מזמנו היקר עבור הסבר יסודי – ברמת הבנתו של הילד – אודות ההבדל בין אדם לבעל חי. לבעל חי אין בחירה חופשית במעשיו והוא אינו מבין דברים שבני אדם אמורים להבין. אין אצלו נטילת אחריות.

סיים המשגיח את דבריו, ורצה להמשיך בדרכו. הילד פרץ שוב בבכי. "וכעת ילדי", רכן זקן המשגיחים בסבלנות שאינה יודעת גבול ושאל, "מדוע אתה בוכה?"

מתוך הדמעות נשא הילד עיניים גדולות ומתוסכלות והסביר: "אני בוכה שאני לא תרנגול..."

בצאתו של רבי שמעון בן יוחאי מהמערה היה גופו מלא פצעים ומורסה, ורבי פנחס בן יאיר, חמיו, טיפל בו במסירות. מרוב הצער נשרו דמעות רותחות ומלוחות מעיניו של רבי פנחס על פצעיו הפתוחים של רבי שמעון, וזה האחרון זעק מכאבים. אמר לו רבי פנחס, אוי לי שראיתיך בכך. אינני מסוגל לראותך במצב הזה. ענה לו רבי שמעון: "אלמלא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך". לאמור: כל הדרגות הגבוהות שרכשתי במערה היו דווקא בשל הייסורים שהיו מנת חלקי.

שלמה המלך אומר: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב". אמר על כך הרה"ק מקוצק: "יוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". עדיף להיות אדם ולקבל עונש, מלהיות תרנגול שלעולם לא גוערים בו.

וכך מבאר הרה"ק מאוסטרובצה את הפסוק: את הבהמה העשירית מכים דווקא בשבט כדי לסמנה כקדושה. לקדושים – מרביצים. ודווקא משום כך הם קדושים.

* * *

כעת, שאלה קטנה: מהי בכלל ההגדרה למילה "קדושה"?

"קדוש" פירושו לתת – יותר מאשר לקבל. כאשר אדם מוכן לסבול למען הקדושה הוא מוכיח שהוא ראוי לתואר. כאשר אדם מוכן להעניק משלו לזולת ולא מצפה לגמול – זו ראיה שהוא נעלה ונבדל משאר בני האדם שמצפים לקבל לפחות כפי שנתנו, אם לא יותר.

התואר קדוש מגיע רק עם "גב אדום", שמוכיח שאכן התואר ממשי ואמיתי. כך גם הכאת הבהמה שהובדלה להיות "קדושה" לא נועדה כדי לצער אותה חלילה, אלא כדי ללמדנו על מהות הקדושה.