סיפור לשבת: מתחת לחלונו של הצדיק

אלמנה אחת, שבעלה נפטר במיתה חטופה, גידלה במסירות רבה את בנה הפעוט וראתה בו נחמה. והנה ביום אחד חרב עליה עולמה כשבנה זה לקה לפתע בשיתוק מוחלט של הגפיים ואיבד את כוחו להלך. 

האלמנה לא ידעה את נפשה מרוב צער, ולא יכלה לראות בסבל הנורא שפקד את בנה. היא כיתתה רגליה אצל גדולי הרופאים שבסביבה, אך הללו לא יכלו לשנות במאומה את המציאות המרה. עננה כבדה של תוגה האפילה את חייה ואט-אט נפלה לזרועות הייאוש.

באחד הימים הגיע לאוזניה שמעו של הצדיק הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע – שיום פטירתו כ"ט אייר – ונודע כפועל ישועות בקרב הארץ. השמועה נסכה בה תקווה מחודשת. היא החליטה ליטול את בנה המשותק ולנסוע עמו לפרמישלאן. יאציל עליהם הרבי ר' מאיר את ברכתו ויבטיח רפואה שלמה.

הרבי מפרמישלאן נהג פעמים רבות להסתיר את התנהגותו הקדושה בדברי צחות הרמוזים בפסוקים, בפתגמים שנונים, ולפעמים יוצאות דופן גם במעשים תמוהים שפשרם התברר רק לאחר זמן מסוים. אך ישועות רבות התגלגלו אצלו "מתחת לשולחן", כאשר הוא משתדל להסוות את גודל הנס ועושה כל שביכולתו כדי שלא ייחסו את המופת אליו או לכוחו הגדול.

האלמנה שלא ידעה זאת, נסעה אליו באמונה שיצווה הצדיק על בנה לקום וכך יהיה. היא ידעה שכאשר באים אל הצדיק נהוג להגיש לו פתקה, קוויטל, ואליה לצרף סכום כסף כפדיון נפש. לשם כך החלה לחסוך מכספה הדל פרוטה לפרוטה, עד שלאחר תקופה הצליחה בעמל רב לאסוף כמות גדולה של מטבעות שהגיעו לכדי סך של גילדן, מטבע זהב אחד.

כשהמטבעות בידה, נטלה את הילד המשותק והיטלטלה עימו בדרכים כשפניה מועדות לפרמישלאן, לשחר את פניו של הצדיק ולבקש הימנו ברכה.

כשהגיעה למעונו של הצדיק הרימה בידיה את בנה המשותק שישב בעגלה והניחה אותו בחוץ ליד חלון חדרו של רבי מאיר, ופנתה בעצמה להיכנס אל הקודש פנימה.

עמדה האלמנה המסכנה לפני הרבי בברכיים כושלות וחשה כמי שעומדת להתעלף. הדמעות חנקו את גרונה וכמעט שלא הייתה מסוגלת לדבר. סאת היגון שהצטברה בנפשה פרצה ממנה ביבבות חנוקות קורעות לב. הניחה על שולחנו של הצדיק את דמי הפדיון שאספה בעמל רב יחד עם הפתקה בה רשמה את שם בנה לרפואה וישועה.

הביט רבי מאיר בהמון המטבעות שצברה האלמנה על שולחנו ונתן עליה את קולו בגערה:

"האמנם יש בכוחי למנות את כל המטבעות שהבאת אחת לאחת?"

ותוך כדי הדיבור הגוער חפן בידיו את המטבעות כולן והשליכן מבעד לחלון, החוצה...

דברי הרבי נחתו על ראשה כמהלומה עזה. היא חשה שתקוותה האחרונה נגוזה באחת. בפחי נפש יצאה מחדרו של הצדיק וצעדה כפופה אל הצד השני של הבית, אל מתחת לחלון, לקחת את בנה מהמקום בו השאירה אותו בבואה.

ומה רואות עיניה הקרועות לרווחה?

בנה מחמד נפשה רכון על הרצפה ואוסף במרץ את המטבעות המתגלגלים... למרבה הפלא הילד השתחרר מכבלי השיתוק ושב להלך כרגיל...

"בוא ונרוץ", לחשה האם באוזני בנה באושר. "נברח בטרם יראה אותך הרבי הולך כאחד הילדים ועוד יאמר שזהו מופת שלו..."

את עגלת הנכים הותירה מאחוריה, ליד ביתו של הצדיק.