"התפילין באוטובוס השרוף היו שלמות"

זו היתה עוד זירת פיגוע איומה שאליה הגיע איש זק"א, דנו מונקוטוביץ, שהגיע לבולגריה בסוף השבוע שעבר, לאחר הפיגוע הנורא שאירע באוטובוס של ישראלים. הוא פעיל בזק"א מזה 20 שנה, ומספר שכל זירת פיגוע היא סיפור אחר. אף פעם לא מתרגלים למראות הקשים, לריח הנורא ולתחושה הקודרת, אבל כמו בפיגועים קודמים, גם הפעם הוא חש בקרן אור קטנה, בעקבות גילוי של פריט קודש שלא ניזוק כלל.

"התפילין נמצאו בגבולות הגזרה שלי - הרי בזירות כאלה מחלקים את כל האזור לגזרות", מספר מונקוטוביץ. "אני והמתנדב שלומי ויספיש ראינו במקום כיסוי של תפילין שלצדם כיפה חרוכה. התפילין שבפנים לא נפגעו, ואפילו לא התלכלכו. הם גם לא נרטבו, למרות כמויות המים הגדולות שהתיזו כוחות ההצלה שכיבו את האש באוטובוס. אפילו הרצועות נותרו שלמות. בכל אירוע יש משהו שמחזיר אותנו למציאות. פתאום בתוך כל החשיכה גילוי התפילין שלא ניזוקו הדליקו אור קטן בלב. זה היה מאוד מרגש".

הפיגוע אירע ביום רביעי, כ"ח בתמוז, בשעות אחר הצהריים. מונקוטוביץ קיבל על כך הודעה בביפר, ודקות ספורות לאחר מכן קיבל שיחה ממתי גולדשטיין, מפקד היחידה הבינלאומית בזק"א, שהורה לו להתכונן לטיסה מהירה לבולגריה, במטוס פרטי. לשניים היו דרכונים וציוד מוכן ברכב עבור שעות חירום כגון אלה, והם יצאו במהירות לשדה התעופה. צוות זק"א מנה חמישה אנשים, וביחד איתם טסו שני אנשי מד"א.

מיד עם הנחיתה פנה הצוות לטפל בישראלים הפצועים, מאחר שלכולם הכשרה של חובשים, ובהמשך כשכוחות השלטון המקומיים אישרו זאת - הם נכנסו גם לזירת הפיגוע. "הפצועים פונו לבתי החולים, ואנחנו טיפלנו במה שנשאר", מספר מונקוטוביץ. "היינו חייבים לחכות למזא"פ, ועד אז לא יכולנו לגעת בגופות. הם סיימו את העבודה, ואז התחלנו לעבוד בפינוי הגופות, בשיתוף פעולה מלא עם הכוחות הבולגריים, שיש להם את החוקים שלהם. לא היה קל לקיים איתם הידברות, כי הם לא כל כך הבינו מה העניין שלנו לשמור על גופת בן אדם שמת, ולאסוף כל פיסת עור וכל רקמה. הם גם לא הבינו מה החשיבות בלהחליט שזה שייך להרוג הזה וזה להרוג ההוא. היו לנו חיכוכים, אבל אנו רגילים לזה גם מפיגועים קודמים בחו"ל. בבוקר הגיע המטוס השני עם שאר החברה של המשלחת. אנחנו עבדנו כל הלילה, והקבוצה השנייה החליפה אותנו".

זירת הפיגוע הזאת היתה שונה באופן מסוים מזירות שהכרת בעבר?"כן, היא היתה מאוד שקטה. בד"כ יש המון כאוס ואנדרלמוסיה בזירות פיגועים. הפעם היינו ממש לבד, ללא צלמים, סקרנים ועיתונאים. אפילו נציגי הרשויות לא התערבו יותר מדי. השליח של חב"ד שם עזר לנו עם הפרוצדורה המקומית, דאג לנו לאוכל ועוד".

איך חוזרים הביתה אחרי מקרה כזה?

"זה קשה. קשה לחזור הביתה ולראות שאצלך הכל בסדר והכל ממשיך. יש אנשים שחרב עליהם עולמם, ואצלך הכל בסדר. ברור לנו שהקב"ה שומר עלינו כשלוחי מצווה. בדרך כלל בבית אני לא מדבר על מה ראיתי ומה לא. על זה אנחנו מדברים בין החברים בזק"א".

הקושי לא גרם לך להרהר על עזיבה?

"כמעט אחרי כל אירוע אני אומר זהו, תרמתי מספיק, ראיתי מספיק, נחזור לחיים נורמליים. זה באמת לא נורמלי להתעסק לא מעט עם מתים והרוגים. אבל בהמשך, האירועים עצמם נותנים לי כוח להמשיך. למדתי לעשות את זה באופן רציני, לכן אני מרגיש אחריות להמשיך. אבל בהחלט היו רגעים שבהם חשבתי לפרוש. אורח החיים שלך שונה מאדם רגיל. אתה לא יכול לצאת לטיולים עם המשפחה בראש שקט, אתה חי תמיד עם אצבע על הדופק. אבל כאמור, יש גם רגעים מחזקים מאוד, כמו הרגע שבו מצאנו את התפילין, הרמנו אותן ונישקנו בהתרגשות".