תקוות העולם - המקדש

 עולמנו הוא עולם מורכב, עולם בו החומר והרוח משולבים זה בזה. האדם – הינו נקודת החיבור בין מציאות הרוח לבין החומר. מציאות החיבור הזה - היא המציבה את האדם כנזר הבריאה, וזו המשמעות המיוחדת של האדם הנברא בצלם אלקים. מכאן גם מובנת משמעותה של המילה קדושה, שפירושה התגלות המימד הרוחני שבאדם בתוך עולם של חומר. כשבורא עולם מצווה עלינו בתורה, "קדושים תהיו כי קדוש אני ה אלקיכם", אין פירושו של ציווי זה פרישות וסיגופים, אלא קישור של מציאות העולם התחתון אל המדרגה הרוחנית, האלוקית.  האדם חי, מתפקד ופועל במישורי הזמן והמקום. פעילותו אינה בחלל ריק. לשם מילוי ייעודו האלוקי נתן בורא עולם נקודות חיבור לקדושה, הן במימד הזמן והן במימד המקום. זאת – כדי לחשוף את מציאות הקדושה בשיממון העולם. נקודות חיבור אלו הינן גילויים של קדושה ושל רוחניות, המקשרות את העולם הגשמי אל המציאות שמעליו, אל מציאות הרוח והקדושה.

מהן אותן נקודות חיבור שבזמן ובמקום?

מימד הזמן - השבת, הינה פסגת הזמן. עליה אומרים חכמינו ז"ל: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ונתתיה לכם". ביום השבת מתחבר האדם בנקל אל מציאות הקדושה. זהו זמן בו שערי הנשמה נפתחים ומציאות של נשמה יתרה שרויה באדם. קיימת מצווה מיוחדת לענג את השבת במאכל ובמשתה, שכן ביום זה אף לאכילה הגשמית משמעות מיוחדת. אין זו אכילה בהמית גרידא, אלא אכילה שמרוממת את ישותו החומרית של האדם. זהו גם עניינן של המלאכות האסורות בשבת, הכובלות את האדם אל מציאות עולם החומר ולא מאפשרות לו להתרומם אל גילוי פסגת נשמתו. חילול שבת מהותו – יצירת חלל המפריד בין הרוח לחומר, במקום לאחד בין הדבקים ולאפשר לאדם להתרומם אל מציאות עליונה יותר.

מימד המקום - המקדש, כשמו כן הוא: גילוי קדושה במימד המקום. גילוי קדושה זה הינו פלאי ביותר, שכן אדמת העולם נתפסת כמושג נטול חיים. אולם, לדברי חכמינו ז"ל, אף במימד זה קיימת אותה נקודת חיבור החורזת בין עולמנו התחתון לבין עולמות של קדושה וטוהר. למקום זה, מקום המקדש, ערך סגולי מיוחד המייחד אותו מאז בריאת העולם, ומכוחו קיים גילוי מיוחד של קדושה, דווקא במקום זה.

 מהי אותה מהות מיוחדת הקשורה למקום המקדש?

חכמינו ז"ל אומרים כי נקודת הראשית של העולם היא במקום המקדש. כל הקוסמוס החל להתפשט ולהתגלות ממקום זה. אבן השתיה המפורסמת שעמדה במקדש, היא האבן שממנה החלה תשתיתו של העולם שסביבנו. גם בריאתו של אדם הראשון היתה במקום זה. בורא עולם צבר מעפר אדמת המקדש, ושם נפח באדם את הנשמה האלוקית שבקרבו. אם כן – מציאות החיבור של החומר והרוח, שורשה במקום זה. במקום זה נמצא גן העדן המופלא, שבו שכן אדם הראשון עם בריאתו ועד לשילוחו אל מחוצה לו. גן העדן היה מקום גילוי הקדושה בעולם, אולם, בעקבות חטא עץ הדעת, פרחה הקדושה ממקום זה. אדם הראשון נשלח לתקן את העולם, כשהאתגר הניצב בפניו הינו לחזור ולחשוף מחדש את מקום המקדש. דוד המלך הוא שזוכה, לאחר דורות רבים, למצוא מקום זה מחדש, ולהקים בו מזבח. את מפעלו ממשיך בנו, שלמה המלך, הבונה את בית המקדש הראשון.

גם שמו של מקום זה, הר המוריה, מעיד על מהותו: מוריה מלשון הוראה, שכן משם יוצאת הוראה לעולם. וכן – מוריה מלשון ראיה, שכן במקום זה נראה בורא עולם לנבראיו. גם שמה של ירושלים נגזר מלשון זו, שכן המילה ירושלים מורכבת מהמילים יראה ושלום. אברהם אבינו הוא שטבע שם זה, וזאת לאחר עקדת יצחק (שאף היא התרחשה במקום זה), באומרו על מקום זה:" ה יראה? – בהר זה מתגלה מימד הקדושה בעולם.

בתקופה בה עמד המקדש בירושלים על תילו היתה מוטלת מצווה על כל יהודי להראות שלש פעמים בשנה לפני בוראו במקום זה: בפסח, בשבועות ובסוכות. זוהי מצוות העלייה לרגל, שמשמעותה הפשוטה היא עלייה, התעלות. בפי חכמים נקראת מצווה זו בשם מצוות ראייה, שכן זהו הזמן בו האדם מגיע למעלת הראייה והגילוי. לפי התיאורים המופיעים בדברי חכמינו, ואף במקורות זרים מאותה התקופה, העלייה לרגל היתה חוויה רוחנית מרוממת, היה זה מעמד של התעלות וקדושה. מצווה זו תפסה מקום מרכזי בהוויית עם ישראל בארצו, וכל כלכלת המדינה באותם ימים סבבה סביב אירוע זה.

 לא רק בני ברית נמנו עם העולים לרגל, גם נוכרים רבים נלוו אליהם. שלמה המלך, בעת חנוכת הבית הראשון, נשא תפילה לבורא עולם ובה ביקש שה ייעתר לתפילת הנוכרי. המקדש הינו מקום גילוי לעולם כולו, הוא נקודת המרכז של תבל כולה, ולכן נהרו אליו מרחבי העולם. חכמינו ז"ל אומרים כי אם בני אומות העולם היו יודעים איזה שפע מקבל העולם כולו דרך המקדש, הם היו קמים ובונים אותו במו ידיהם. גם כיום אנו רואים כי הזיקה למקדש וההתעניינות בו הינן נחלת גויים רבים, החשים כי תקוות העולם נעוצה במקום זה.

 פרק נכבד בהבנת עולם המקדש הינו נושא הקרבנות, אותו נזכיר כאן רק ברמז. הקדושה המתגלה במקדש אינה רק קדושה רוחנית עילאית, אלא מציאות של קדושה החלה בד בבד עם תיקון העולם הבהמי. עולם זה שרוי בראש ובראשונה באדם עצמו, עליו אומרת התורה "יצר לב האדם רע מנעוריו". מהות הקרבן היא תיקון העולם הבהמי, וכשמו כן הוא – קירוב העולמות. הבהמה, העולה על המזבח, הופכת לריח ניחוח. הניצוץ האלוקי שקיים בה, כמו בכל יצור עלי אדמות, מתעלה לשורשו, ובכך המהות הבהמית נעשית מתוקנת. האדם, המקריב את הקרבן, חייב להתוודות ולשוב בתשובה שלמה לפני הקרבת קרבנו. רק באופן שכזה הבחינה הבהמית שבו נעשית מתוקנת, באמצעות הקרבת הקרבן על המזבח.

 כיום, אנו חיים ללא שלמות של קדושה. אנו חיים אמנם במציאות רוחנית, אולם ללא המקדש אין לנו יכולת לחיבור שלם של העולמות. רק בעקבות כמיהת הלבבות וערגת הנשמות אל ה באמצעות בניין בית המקדש, נוכל לזכות לגילוי הקדושה במימד המקום. רק עם חזרת השכינה לשכון בקרבנו, יתממשו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים, יהיה הר בית ה נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (מיכה, ד).

* * *

הרב מנחם מקובר עוסק מזה שנים בחקר והוראת נושא המקדש, מתוכן, במשך כעשר שנים, הוא ניהל את מכון המקדש בירושלים. הוא משלב בהרצאותיו ובכתיבתו הן את הפן של הידע המעשי והן את תחום מחשבת המקדש, כל זאת לשם קידום והחדרת הכמיהה והידע בנושא המקדש. הרב מקובר עומד בראש עמותת והראנו בבניינו – לימודי המקדש והקדשים במסגרתה הוא עוסק במתן הרצאות ובכתיבה. במסגרת זו הוא מלמד בישיבות, מכללות, תלמודי תורה ועוד.

מבין הספרים שיצאו עד כה לאור מפרי עטו:

אורו של מקדש – עולם המחשבה של המקדש (שני כרכים).

בית הבחירה – ספר באור מקיף להלכות בית הבחירה לרמב"ם.

תקוות חוט השני – מתקופת האבות ועד למקדש בהתבוננות פנימית.

סדרת אוצר המקדש - אלבומים מהודרים בהוצאת דני ספרים.

אוצר המשכן – המשכן וכליו – מבנה ומחשבה.

אוצר הבית הראשון – המקדש וכליו – מבנה, תולדות ומדרש ומחשבה.

אוצר הבית השלישי – המקדש העתיד לבא – מבנה ומהות.

אוצר תורת הקרבנות - מעשה ומחשבה.