הרבנית ימימה על פרשת בחוקותי: בנות ירושלים ויודעות חן

בימים האלה אני במסע של תפילה, ואין נורא יותר מאשר להתמלא תקווה, להעתיר ולשפוך את הלב ולחזור ולראות שחלילה לא התקבלו התפילות. איך מנסחת זאת נעמי: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'."[1] כשיצאתי, הייתי מלאת תקוות לפריחה, ביקשתי לצאת מהרעב בבית לחם והנה, חלילה, חזרתי ריקם". רק על זה יש להתפלל "נא אל תשיבנו ריקם מלפניך!"[2]

מה הסיבה שתפילה לא מתקבלת? הרי אין בינינו מישהי שלא מתפללת בקדוּשה, ברצון, בכוונה. אז למה? ורבי נחמן מברסלב אומר:

כי עיקר מה שאין מתקבלים הבקשות,
הוא מחמת שאין לדברים חן
ואין נכנסים ללב של זה שמבקשים ממנו,
כאילו אין בלבו מקום שייכנסו הדברים בלבו
מחמת שאין לַמבקש חן,
שייכנסו הדברים בלבו של זה שמבקשים ממנו.[3]

זה פיקוח הנפש בתפילה, אומר רבי נחמן; שלדברים יהיה חן. וכשתפילה לא מתקבלת, זה משום שהיא פשוט לא נושאת חן.

אז קודם כל – הבשורה: השבוע הזה, תפילות מסוגלות לקבל חן. אנחנו בשבוע היסוד לספירת העומר, השבוע של יוסף הצדיק, יוסף שהיה עליו חוט של חן וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.[4]

מה הסוד הזה, של החן? איך אפשר לגרום לכך שתפילה תהיה מלאת חן?

את חן התפילה שמתקבלת אנחנו לומדות מחנה, אֵם-התפילות שיש בהן חן. אנחנו מתקרבות ליום פטירת שמואל הנביא (במוצאי שבת וביום ראשון כולו). חנה אמו עמדה ונשאה תפילה שהיה לה כזה חן, שהקב"ה לא יכול היה שלא לחוֹן אותה ולתת לה מתנת חינם, את שמואל הנביא. וחנה מגלה לנו סוד גדול: תפילה שיש בה חן היא תפילה על עניין ירושלים. כל תפילה שזוכרים בה את ירושלים, נמסך עליה כזה אור וכזה חוט של חן. אפילו נסיעות לקברות צדיקים בקצה העולם הן רק כדי שנבין, שכל תפילה נוסעת מקצה העולם ועולה רק דרך ירושלים וקודש הקודשים (אז לשם מה לנסוע רחוק? כל המרחק הזה הוא כדי שהתפילה תהיה מתגעגעת יותר).

לחנה אין ילדים. תשע עשרה שנים היא מחכה! וזה לא שהיא לא התפללה על ילד; להיפך, כמה תפילות היא נשאה! כתוב: וְחַנָּה – הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. חז"ל מפרשים: על עסקי לבה.[5] על הנשיות הלא-ממומשת שלה היא מדברת: "ה', בראת לי זרועות כדי לערסל בהן תינוק! בראת לי פה כדי שאחייך אליו ואדבר איתו! בראת לי אברי הנקה כדי להזין ולגדל בהם ילד! ואם לא נתת לי ילד, אז לשם מה בראת אותי אישה?"

והתפילה לא נושאת חן.

ואז היא עושה מהפך: חַנָּה – הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, אבל לא מספיק שאדבר על הלב שלי. וַתִּתְפַּלֵּל  עַל ה',[6] כתוב,  כי היא מבינה שלא רק על עצמה היא מתפללת אלא על העקרוּת, כביכול, של הקב"ה. אני צריכה לדבר על לב ירושלים – דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם[7] – מפני שתפילה שלא נושאת בכנפיה את הצער של ירושלים, אין בה חן. ירושלים "כלילת חן", כוללת את כל החן שבעולם.

וחנה משנה את תפילתה ומוסיפה: "אם תתן לי בן, וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם[8]. הוא ישרת במשכן ה' והוא זה שימליך את המלך, שמזרעו יצא המשיח ובנו יבנה את בית המקדש. ה', זה הילד המשותף של שנינו. הוא יבנה אותי כאמא והוא יבנה את ירושלים השוממה".

ברגע שחנה יודעת, שעקרותה היא גם שיממונה של ירושלים, והיא מתפללת על בן שיבנה את ירושלים – אל תקרי "בניך" אלא בוניך[9] – היא נפקדת! שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ[10]  "ישליו" – לשון שיליה. גם עלי הכהן אומר לה "וֵאלֹקי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. תהיה לך שיליה, יהיה לך תינוק"[11]. ומי נולד לה – שמואל הנביא, ילד טוב ירושלים!

בפרשת "בחוקותי", שנקרא השבת בעזרת השם, כתוב  וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם.[12] אם אתם רוצים שתפילות שלכם יתקבלו, אתם צריכים משכן צרוב בתוככם. בתפילה שיש בה חן את מבקשת על המשכן, מבקשת  על עם ישראל, מבקשת על ירושלים.

רק תביני, שכל צער נשי הוא צער השכינה וירושלים.  חז"ל כותבים, שבכל פעם שכואב משהו למישהו מישראל, שכינה – מה הלשון אומרת? מה אומרת השכינה? "קַלַני מראשי,[13] כואב לי הראש. גם לי כואב, גם לי כואב". כשיש חסרון למטה, יש גם חסרון למעלה. כשאת מצטערת, האם את מבינה שצערך הוא בעצם דגימה לצערה הגדול של ירושלים?

פרשת "בחוקותי" כותבת: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. הכוונה ב"תגעל" היא דבר שלא נבלע.[14] מתי התפילה נפלטת מלפני ה'? כשירושלים לא בלועה בתוכה. כשירושלים איננה הבסיס לכל המשאלות שלכם, ה' אומר, אז אני חלילה נגעל ממנה.

בדרך לשדה התעופה, נהג המונית שאל "לאן אתן טסות?"

"לאומן", אמרתי.

"תרצה שנבקש עבורך משהו?" שאלה אותי מזכירתי והוא סירב: "לא צריך. רק על עם ישראל תבקשי".

פגשנו עוד מישהי בדרך. "מה את צריכה? אתפלל בשבילך", אמרתי לה והיא: "לא צריך. רק תבקשי שלעם ישראל יהיה טוב". אין כמו התפילה הזו.

כך גם רות המואבייה. "תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה", בועז אומר לה וחז"ל מבארים שרמוז כאן, שהיא התפללה על שלֹמֹה, המלך שיבנה את בית המקדש.[15]

שמואל היה ילד של תפילות על ירושלים, ילד של משכן. באורח לא מקרי, יום פטירתו היה גם יום שחרור ירושלים.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם![16] במוצאי שבת ויום ראשון נעמוד כולנו ונתפלל תפילה עם חן אדיר, תפילה על בניין ירושלים. תפילה גדולה על הבנים והבנות שלנו, על הבתים שלנו, ובכל תפילה נצרוב את ירושלים כי ירושלים כל כך רוצה להיבנות וכל כך הרבה בנות רוצות להיבנות. כל כלה שמבקשת להינשא, היא חורבה מחורבות ירושלים. ירושלים היא אנחנו, ואנחנו – ירושלים. כל צער ומצוקה שקשורים לבית הם צערה של ירושלים ושל השכינה, שביתה חרב. כמה ירושלים מחכה לבַניה, שיבואו לתוכה בשמחה. ויהי רצון שנזכה שכל התפילות ישאו חן ויתקבלו, בעזרת השם.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).