עשר עובדות על ההיסטוריה של ירושלים

1. שמה של ירושלים מורכב מהשמות שהעניקו לה אברהם אבינו ושם בן נח. אברהם קרא לה 'יראה': "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה", בעוד שם כינה אותה 'שלם', כפי שמופיע בפסוק "ומלכיצדק מלך שלם", אותו מתרגם אונקלוס – מלכיצדק מלך ירושלים. המדרש מספר: "אמר הקב"ה: הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם: יראה שלם, ירושלים" (בראשית רבה נ"ו, י')

2. כשכבש יהושע את ארץ ישראל, לא יכול היה לכבוש את ירושלים, שהייתה עיר יבוסית חזקה ומבוצרת היטב. במשך דורות ארוכים התגוררו שבטי ישראל בארץ ישראל כאשר ירושלים מחוץ להישג ידם. ירושלים עברה לשלטון יהודי רק בימי דוד המלך, שכבש אותה, הביא אליה את ארון ברית השם, והפך אותה לעיר מושבו של מלך ישראל. דוד גם חפץ לבנות את בית המקדש, אך הוא מצוטט בדברי הימים באומרו: "והאלוקים אמר לי לא תבנה בית לשמי, כי איש מלחמות אתה... ויאמר לי, שלמה בנך הוא יבנה ביתי". עם זאת, דוד המלך רכש בכסף מלא את חלקת האדמה עליה היה עתיד להיבנות בית המקדש.

הכותל המערבי וכיפת הסלע בעיר העתיקה, ירושלים (צילום: shutterstock)

3. בית המקדש הראשון הוקם בימי מלכות שלמה, בשנת 2928 לבריאת העולם. ירושלים הייתה אז למרכזו הרוחני והמדיני כאחד של עם ישראל. מצב זה, אמנם, לא האריך ימים שכן עם התפלגות הממלכה למלכות יהודה ומלכות ישראל אחרי מות שלמה, נותרה ירושלים בירת ממלכה יהודה בלבד.

4. ממלכת יהודה שרדה בארץ גם אחרי שעשרת השבטים בממלכת ישראל גלו כולם. אבל בשנת 3338 בא הקץ גם לירושלים העצמאית: אחרי 410 שנים, נחרב בית המקדש על ידי הבבלים והעם יצא לגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה.

5. בית המקדש השני נבנה בירושלים על ידי גולי בבל ששבו לארץ בראשות זרובבל, מצוידים ברשותו של מלך פרס כורש. הבית נחנך בשנת 3412. על אף שבית המקדש הוקם שוב, חסרו בו אלמנטים שהיו בבית המקדש הראשון: "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים." חז"ל אומרים כי דברים חסרים אלה ישובו ויהיו בבית המקדש השלישי, כאשר ייבנה.

מודל בית המקדש השני (צילום: shutterstock)

6. תקופת בית המקדש השני הייתה סוערת במיוחד: זו הייתה תקופת מלכות יוון ומרד החשמונאים, זו הייתה התקופה בה קמו בעם מחלוקות הפרושים והצדוקים, זו הייתה התקופה בה החלה רומא, לאט אבל בטוח, להשתלט על ארץ ישראל. את תקופת הפיתוח המואץ שלה עברה ירושלים דווקא בשנים שלפני החורבן, כאשר המלך הרודן הורדוס שינה כליל את פני העיר. הורדוס בנה בעיר ארמונות, אצטדיונים וגשרים, ואף הקיף את העיר בחומה. גולת הכותרת של מפעלי הבניה הייתה הבניה מחדש של בית המקדש: על אותו מבנה מפואר אמרו חכמים: "מי שראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו". בניין נאה זה לא האריך ימים, למרבה הצער, כי בשנת 3828, שנתיים אחרי פרוץ המרד נגד רומי בארץ יהודה, החריב טיטוס, המצביא הרומאי, את בית המקדש השני.

7. על חורבות ירושלים הקימו הרומאים עיר במתכונת רומית טיפוסית, מילאו אותה אלילים, וקראו את שמה 'איליה קפיטולינה'. על היהודים נאסר לגור בה, והר הזיתים היה לאתר אשפה. גם כשקיבלה עליה קיסרות רומי את הדת הנוצרית, המשיכה ירושלים להיות מחוץ לתחום עבור יהודים.

מגדל דוד, עיר העתיקה, ירושלים (צילום: shutterstock)

8. בשנת 638 לספירה הנוצרית נכבשה ארץ ישראל – וירושלים בתוכה. מאז ועד סוף מלחמת העולם הראשונה, להוציא תקופה של כתשעים שנה בה שלטו הצלבנים בירושלים, הייתה ירושלים תחת שלטון מוסלמי. שלטון זה עבר משושלות חליפים מוסלמיות שונות, אל הממלוכים ומהם אל האימפריה העותומנית של טורקיה. במשך רובו ככולו של השלטון המוסלמי הותר ליהודים לשוב ולהתגורר בירושלים.

9. הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד, נחשב למחדש היישוב היהודי בירושלים. כשעלה לארץ בשנת 1267 מצא את העיר שרובה גל של חרבות ואך יהודים ספורים בה. הוא הקים בעיר בית כנסת וישיבה וביסס את הקהילה המקומית. מאז עלייתו של הרמב"ן ועד ימינו התקיים יישוב יהודי מסודר בירושלים ברציפות. במשך מאות שנים סבל יישוב זה מדלות רבה וצרות קשות, והקהילות היהודיות בעולם נהגו לעקוב אחרי מצבו בדאגה ולשלוח לו תרומות כספיות באופן קבוע.

10. על אף הקמת מדינת ישראל בתש"ח, רק אחרי מלחמת ששת הימים, 19 שנים מאוחר יותר, שבה הריבונות על ירושלים העתיקה לידיים יהודיות. מאז גדלה והתרחבה העיר מאד והייתה לגדולה בערי הארץ – אך אנו מתפללים עדיין שתזכה בקרוב לקיום הבטחות התפארת שנובאו לה לעתיד לבוא. בין הבטחות אלה נמנות: "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה, ושערי ירושלים עתידין להיות מגיעין עד דמשק" (ספרי), "עתידה ירושלים להבנות מאבנים טובות ומרגליות" (פסיקתא דב כהנא), "עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל המדינות" (שמות רבה), ועוד רבות אחרות.