המנהגים הקטנים של המנהיג הגדול

במשך כל שנות ההיסטוריה מצינו וראינו לרבותינו הגאונים, שקיבצו ואספו תלמידי רבנן מנהגי הליכותיהם של רבותיהם, ומתוכם אף קיבצו ואספו לספרים אשר בארץ המה, ותופעה זו החלה עוד בזמן הראשונים, כגון ספר "מנהגי מהר"ם מרוטנבורג", ספר "מנהגי מהרי"ל", "מנהגי החתם סופר" ועוד ועוד ובפרט האדמורי"ם ותלמידיהם, וכבר אמרו חז"ל בכמה מקומות "מעשה רב הלכה היא". ואין דבר גדול ממעשה רב, אשר בכך רואים אנו הלכה "למעשה" וכידוע "אף שיחתם של ת"ח צריכה תלמוד" וכ"ש מעשיהם והליכותיהם.

ועתה יצא ספרו של הרה"ג ר' אלון בן עמי שליט"א מירושלים, שאסף במשך למעלה מ-עשר שנים מנהג אחר מנהג בכל תחום הלכתי ע"פ סדר השלחן ערוך וכמו"כ ישנו פרק מיוחד שבו אסף המחבר שליט"א את מנהגיו והליכותיו של מרן הרב זצ"ל הנקרא פרק "תלמוד תורה", וכשקראו בו כמה מגדולי הדור אמרו כי "ספר זה יעניק הרבה יראת שמים ללומדים בו, למבוגרים וצעירים כאחד"!

וכמו"כ המחבר הקדיש פרק מיוחד בעניין בחירתו והכתרתו של מרן, לכס "הראשון לציון והרב הראשי לישראל", וכן פרס בפני הקוראים את כל ההשתלשלות של כל "הראשונים לציון" מלפני כשלוש מאות וחמישים שנה, תולדותיהם, מעשיהם, חיבורי סיפריהם וכד' וכן השתלשלות התואר ה"ראשון לציון" שקיבלו הראשון-הרב ר' משה גלאנטי, ועד אחרון הראשונים לציון בימינו ה"ה בנו וממשיך דרכו של מרן, הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א.

תיבת הכיפות בפתח בית הכנסת, טבילה במקווה, ונשיקת הידיים

תיקן באחת הקהילות בחו"ל (במקום שאין עירוב) שתהא מונחת תיבה בבית הכנסת עם כיפות, כדי למנוע טלטול הכיפה בכיס בשבת.

המעשה היה כי הנה פעם כשביקר בא' מהקהילות היהודיות בחו"ל, ראה כי רבים מן האנשים שם מתביישים לחבוש כיפה לראשם, וכשצריכים לצאת לביהכנ"ס מה עושים? מניחים את הכיפה בכיס, וכשמגיעים לבית הכנסת מוציאים את הכיפה וחובשים אותה לראשם. והנה באותו מקום לא היה עירוב, והיו נכשלים בהוצאה מרשות לרשות ביום שבת. כשראה כך, ביקש מהגבאים שיקנו כיפות, ויניחו אותם בכניסה לביהכנ"ס, וכך כל אדם המתבייש יקח הכיפה מהבית הכנסת קודם התפילה, ולאחר התפילה יחזיר לאותו מקום.

הרב נהג לטבול במקוה טהרה רק פעמיים בשנה. אולם ישנו דבר שאין רבים יודעים אותו, כי הרב זצ"ל ביקש שיבנו לו מקוה ליד ביתו כדי שיוכל לטבול בו לעיתים קרובות, אולם מבחינה טכנית לא היה אפשר לבצע זאת. והנה בשנים האחרונות לא נהג לטבול במקוה כלל, ובעבר כשהיה בכוחותיו היה טובל פעמיים בשנה בער"ה ובעיוה"כ וטעמו משום ביטול תורה וניצול הזמן. אולם מורה ובא, כי מי שאינו מתמיד כ"כ ישנה חשיבות גדולה לטבול.

בעניין מה שנהגו רבים לנשק ידי מרן הרב זצ"ל ואף קודם לתפילת שחרית ואין בזה משום שאילת שלום קודם התפילה, (וכמש"כ בספר בפנים טעמי הדבר ונימוקו). שמעתי באומרים לי בשם הגאון ר' בוגיד סעדון זצ"ל, שפעם אמר כי "ידיו של מרן הרב זצ"ל משמשות כ"לוחות הברית" שהרי בהם כותב את תורתו לאלפים ולרבבות ולכל ישראל, ומי שזכה לנשקם כאילו נישק את "לוחות הברית"".

מרן הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

מרן הרב זצ"ל לא נהג ליטול ידיו עם כלי לאחר יציאה מבית הכסא. והנה כך גם נהג הגאון הקדוש ר' מצליח מאזוז הי"ד, ליטול ידיו מן הברז, וכן מרן הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל שלא היה נוטל ידיו מן הכלי אלא מן הברז, ואפי' שכלי היה מונח לפניו. ושכך נהג הגה"צ ר' סלמאן מוצפי. אולם ישנם גדולים שהחמירו בזה ושכן בהנהגות החזו"א (או"ב) מובא, שהיה נוהג ליטול בכלי אחר יציאה מבית הכסא. ושכן נהג בעל החפץ חיים, והבבא סאלי, והגה"צ ר' מרדכי שרעבי, והגרי"י קנייבסקי.

נהג לקרוא בכל יום "חק לישראל" תמידין כסדרן. וכן היה נוהג הגרצ"פ פראנק, כך סיפר מרן הרב זצ"ל. וכן נהג בבא סאלי. ועי' בשו"ת אורל"צ ח"ב (עמ' פח), שכתב שגם ת"ח שצריכים לקרות חק לישראל. וע"ע בהערות מרן על האורל"צ ביבי"א ח"ט (חאו"ח סי' קח אות עט) וביבי"א ח"ד (חיו"ד סי' לא אות ה)].

כתבנו בספר כי כשנטל ידיו לסעודה, בירך "על נטילת ידים" לאלתר, ולאחר מכן ניגב ידיו. ואולם בתחילה לא היה מנהגו כן וז"ל מרן זצ"ל בתשובה בכת"י: "בתחילה הייתי נוהג כדברי השל"ה שכתב, 'קבלתי שלאחר שנטל ידיו והגביהם קודם שיברך ענ"י יאמר פסוק "שאו ידיכם קודש" וכו', ואין זה נקרא הפסק, והובא באליה רבה (ר"ס קסב) ועוד אחרונים, ושוב חזרתי בי וביטלתי מנהגי ונהגתי שמיד אחר נט"י מברך ענט"י ומנגב. משום מש"כ בחס"ל (ס' קסב) דהוי הפסק. ע"כ ע"ש.

אימתי מרן חש הכרת הטוב לבוראו

בשנה שהיה בה עצירת גשמים, לאחר שירדו גשמי ברכה, לאחר תפילת שחרית ביקש שיצאו כולם מחוץ לביהכנ"ס ויברכו ברכת הגשמים בלי שם ומלכות ("מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה מהגשמים שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים" וכו', עד "הן הם יודו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו, ברוך אל רוב ההודאות"). ולאחר מכן אמרו "נשמת כל חי".

כמה פעמים ביקש שיאמרו "נשמת כל חי" להודות להשי"ת על ניסיו שאירעו לעם ישראל. וכן היה לאחר הפיגוע החבלני (ע"י מכונית תופת) בחדש שבט תשס"ב בשכונת בית ישראל, ובניסי נסים המכונית התפוצצה ולא היו נפגעים בנפש, בשבת שלאחר מכן ביקש הרב בביהכנ"ס שבביתו שיאמרו "נשמת כל חי" כל הציבור בעמידה, להודות לה' יתברך על הנס שנעשה.

וכן מצינו שבמוצש"ק אור לכ"ב טבת תשס"ט לאחר שעבר הרב ניתוח בגבו ועבר בהצלחה ב"ה, קודם שהחל בדרשה נתן תחילה שבח ותהילה לה' י"ת "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, על כל אשר גמלני, וריפא אותי רפוא"ש, ולאט לאט אני שב לאיתני בעז"ה וכו'. [וכמו"כ סיפרו שלאחר הניתוח קרא למפיץ הראשי של ספריו, ר' יצחק פינץ הי"ו וביקש ממנו שיפיץ את ספרו החדש 'מאור ישראל' – דרושים, על אף שהספר היה כבר מוכן לדפוס כשבוע קודם, מ"מ אמר הרב שרוצה שספר זה יראה אור לאחר הניתוח כהכרת הטוב לקב"ה].

וכמו"כ ביום י"ח מנחם אב תשע"ג, לאחר בחירתו של בנו הגאון הגדול ר' יצחק יוסף שליט"א לכס "הראשון לציון והרב הראשי לישראל", הורה לבני ביתו, וכן אמר בעצמו לומר "נשמת כל חי" יחד עם כל בני ביתו הסובבים אותו.  

שבת במחיצתו של מרן

בפיוט "שלום עליכם" אמר כל בית פעם אחת ופעם סיפר מרן הרב זצ"ל, שהתארח אצל איזה בעל בית בחו"ל בליל שבת, ואותו בעה"ב אמר "שלום עליכם" כל בית ג' פעמים. וא"ל מרן, "המלאכים של ארץ ישראל יותר חכמים מהמלאכים שבחו"ל, בארץ ישראל אומרים להם פעם אחת והם מבינים, המלאכים בחו"ל צריך לומר להם "שלום עליכם" שלוש פעמים עד שמבינים...". עכ"ל הק'.

בקבלת שבת קודם אמירת "מזמור שיר ליום השבת" אמר פסוק "ה' בשמים הכין כסאו" וגו'. בקבלת שבת נהג להתחיל "מזמור לדוד" כשפניו לצד מזרח, ולאחמ"כ הסתובב למערב ואמר "לכה דודי", ונהג לומר רק את הבתים שהם ר"ת שלמ"ה, שמור, לקראת, מקדש, התעוררי, ובואי כלה. לאחמ"כ "כל ישראל" ופרק "במה מדליקין", וקדיש "על ישראל".

בהיותו משרת בקודש במצרים, בליל שבת היו ציבור המתפללים (בביהכנ"ס "אהבה ואחוה") מאריכים באמירת קריאת "שיר השירים", והרב בזמן הזה קבע שיעור לאברכים בהל' "יורה דעה". ובשנים האחרונות כשהתפלל בביהכנ"ס בשכונתו העדיף את הדרשה מאשר לומר "שיר השירים". ובביתו התפלל ערבית תיכף לאחר קבלת שבת, ואפי' לפני צאת הכוכבים.

נהג לאכול דגים בכל ג' הסעודות בשבת

לא היה מכריז את שעת המולד בהכרזת ראש חדש, בשבת קודם ראש חדש.

לאחר שאומרים הילדים "ימלוך" (לאחר קריאת התורה) כל ילד היה עובר לפניו, מקבל סוכריה ומנשק את ידו.

סעודה רביעית היה אוכל מיד לאחר סיום השיעור השבועי במוצאי שבת, ואמר (במוצ"ש כ' שבט תש"ע), שמעיד על עצמו, שמעולם לא ביטל סעודה רביעית! ואוכל לאחר השיעור כדי שלא יפריע לו במהלך השיעור. ולאחר פטירתו שמעתי כי במוצ"ש האחרון לחייו כשהגיע אמבולנס לקחתו לביה"ח, ואמרו לרב שהגיעו לקחתו לביה"ח, אמר להם הרב שיגידו להם שימתינו כמה דקות עד שיאכל סעודה רביעית, ואז ילך לבית חולים! וכך היה.

נזהר על עצמו שלא לעלות במעלית שבת בשבת. ואפי' בימי חוליו שהיתה לו טרחה גדולה מאוד לעלות במדרגות ביתו, לא הסכים לעלות במעלית שבת ועלה לביתו במדרגות. ומעשה שהיה כך היה, כאשר כיהן כרב ראשי, התקיים כנס רבנים ב"היכל שלמה" שהיה בזמנו משכנה של הרבנות הראשית, בקומה רביעית, רבנים רבים (כנראה שהיו בגדר זקן או חולה) עלו במעלית שבת, אבל הרב עלה דרך המדרגות, שאלוהו לאחר מכן כמה רבנים, והרי כבודו דן בא' מספריו שיש למצוא היתר לעלות במעלית שבת, ענה להם: " לעצמי לא התרתי".

ביום ראש חודש חלץ תפיליו קודם הקדיש של תפילת מוסף. ועי' חזו"ע חנוכה (עמ' שא) ושכ"ה ע"פ הפשט. ובחנוכה לאחר ההלל והקדיש, מחליף לתפילין דר"ת וקורא בהם ק"ש, ולאחמ"כ מוצאים ס"ת. ובטעם הדבר עי' בחזו"ע שם דכתב, א. כדי שלא יהא נמהר לחולצן ולא יכוון יפה בתפילת מוסף. ב. שלא יהא נראה כחולץ התפילין לפני רבו היינו התפילה. ג. כדי שלא יהא הפסק בין קדיש לתפילה.

כך שמרה הרבנית על מרן מפני עין הרע

כשהיה יוצא לסדר חופה בחתונה וכדו', הרבנית ע"ה היתה נותנת בכיסו עשב הנקרא "רודא", וכן לילדיה היתה עושה כן מחשש עין הרע. (ובספר בפנים ישנה אריכות גדולה בעניין החשש של "עין הרע", דעת גדולי רבותינו הפוסקים בזה)

כאשר הוצרך לראשונה להתעטר באיצטלא דרבנן - "פראק", ביקש שאמו תגיע לבית, ונזהר ללובשו בפניה, לשמח נפשה.

לא הסכים להיכנס לכנסיה בשום פנים ואופן. ומעשה שהיה כך היה, בשנת תש"ט מת קונסול נוצרי שהיה נכבד מאוד בעיני יושב הארץ בארץ מצרים, והרב הממונה מטעם המלך במצרים הרב חיים נחום ז"ל, הוזמן להלויה לכבד את המעמד, ומשום מה לא יכל להגיע, ולפיכך פנה למרן הרב זצ"ל שייצג אותו שם (מכיון שהרב זצ"ל היה נחשב "כסגן הרב הראשי"), וכששמע על כך מרן הרב זצ"ל השיב שבשום פנים ואופן לא יגיע ואפי' מפני דרכי שלום, וכמו שכתב הרמב"ם (בפי' המשניות פ"ק דע"ז). ועוד כי יש בזה חילול ה' אם יכנס לשם.

בענין "ליל התיפח" – ליל הגעתו לגיל 20 כפי שהוא קרוי: הורה  לא' האברכים בהיותו צעיר, כי רווק בחור ישיבה, שהגיע לגיל עשרים א"צ שיעשה תיקון "ליל התיפח" אלא ילמד כרגיל כבכל יום ואגב הנה מנהג זה ללמוד בליל הגיעו לגיל עשרים, הוזכר בס' בית תפילה להגאון הפלא יועץ, ועי' בס' חסד לאברהם אזולאי (מעיין ב' נהר כו), כי ביום הולדת העשרים של האדם אז נשלמת דעתו. עי"ש. אולם  נאמרו בזה עוד כמה טעמים ללימוד זה וראיתי  שכלשונו של מרן הרב זצ"ל כן הורה ואמר הגר"ש זלמן אוירבך והוב"ד בהליכות שלמה תפילה (פ"ה הערה 56), בחור ישיבה שהגיע לעשרים שנה ושאל בענין "ליל התיפח", שהורה לו, שעדיף שיישן בזמן ויקום בזמן, וירבה בעסק התורה באותו היום.

(צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

לימוד התנ"ך של מרן: בהיותו  במצרים, שכיהן שם כאב"ד וכסגן הרב הראשי, היה פעמיים בשנה נפגש עם מלך מצרים פארוק (שהיה מאוד אוהב תנ"ך), והיה משתעשע עמו בתנ"ך, המלך פרוק היה אומר פסוק, והרב היה אומר לו את המקור מהיכן הוא לקוח. והמלך היה מכבדו כבוד גדול. וכך סיפר לי הג"ר יצחק יוסף.

ובדרך  אגב שמענו מאחד מתלמידי הרב במצרים מעשה שהיה עם הרב במצרים (באותם ימים), פעם נסע ברכבת, והנה קם אחד מן הערבים ימ"ש, וקרא בקול גדול כי כל היושבים ברכבת חייבים עכשיו לתרום כסף למען הצלחתם של אחיהם ימ"ש הנלחמים ביהודים בזה"ז, (היה זה בזמן הקמת המדינה ומלחמת העצמאות) 'למען שחרור פלאסטין', וכך היה שהחלו לאסוף מכל אחד ואחד, והנה כשהגיע אותו 'קבצן' למקומו של הרב, הפציר בו וחייבו לתרום כסף נגד היהודים, ומשסירב הרב ליתן לו, קרא למשטרה ועצרו את הרב זצ"ל, ובמעצר נתנו לרב להתקשר ב' טלפונים כדי להודיעם שהוא עצור, הרב התקשר להודיע למשפחתו על עצירתו, ואח"כ התקשר לרב הראשי של מצרים ר' חיים נחום ז"ל להודיעו על מעצרו, ושיפעל למענו. וכששמע על כך הרב נחום, מיד הרים טלפון למלך פארוק הנ"ל, וסיפר לו המעשה שכך עשו למרן הרב זצ"ל. וכששמע על כך המלך, תיכף ומיד התקשר למשטרה ונזף בהם, על שכך עשו לרב של היהודים, וביקש שישחרוהו תיכף ומיד!.  

סיפרו בנותיו של מרן הרב זצ"ל, כי בהיותן ילדות קטנות, הרב היה מספר להם מעשיות התנ"ך לפני שהלכו לישון, ומתוך כך נכנסה בהן אהבת התנ"ך ללמוד בו ולהעמיק בו תמיד. [וכיו"ב  כ"כ החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות (סוטה כ), שהיום כדאי ללמד את הבנות תורה שבכתב ומאמרי חז"ל].

לא הקפיד כלל שלא להצטלם. למרות וישנם מחמירים וכמש"כ בס' יערות דבש (דרוש ב') שע"פ הזוה"ק והמקובלים יש להחמיר שלא להצטלם. ובבא"ח ש"ב (פ' מסעי או"ט) כתב דמידת חסידות שלא להצטלם. וגם החזו"א והגאון הסטייפלער ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל הקפידו שלא להצטלם. אולם פעם שרצו לצלם את החזו"א ומשסירב אמרו לו שהיא לתועלת לתרומות עבור ישיבת "תפארת ציון" והסכים כמובא בדרך         שיחה (עמ' תלג) והנה שמעתי  באומרים לי שכשבנו הראש"ל הגאון ר' יצחק שליט"א היה ילד קטן בכיתה ד' בת"ת "בני ציון" היה "מחביא" בא' מספריו של לימודיו בת"ת איזה תמונה ומידי פעם היה מביט בה, וכששאלוהו לפשר הדבר השיב להם כי אימו אמרה לו שיקח עימו תמונה של אביו–מרן הרב זצ"ל ובכל פעם שמתקשה בלימוד יביט בתמונתו של אביו ויתחזק.

הרבנית ע"ה הייתה בקיאה בספר יביע אומר

סיפר פעם הגאון ר' ראובן שרבני שליט"א מרבני ישיבת "יקירי ירושלים", כי לפני כשלושים שנה, הסתפק באיזה שאלה הלכתית ורצה לשאול את מרן הרב זצ"ל, הלך לביתו ודפק בדלתות הבית, פתחה הרבנית ושאלה אותו לבקשתו, וביקש את הרב, השיבה לו כי הרב כעת לומד ואי אפשר להפריע לו, ועוד פעם ביקש ושאל, אמרה לו מה כבודו רוצה? השיב לה, שאלה הלכתית. שאלה אותו: מה השאלה? ושאל את השאלה, והנה לאלתר השיבה לו הרבנית "תעיין בשו"ת יביע אומר חלק פלוני סי' פלוני, הרב כתב על זה שם...".

כמה זמן ארך למרן לכתוב את שו"ת חזון עובדיה?

הנה בעניין ספר שו"ת חזון עובדיה" (סדר ליל הפסח, ודרשות ההגדה) כותב הרב בא' ממחברותיו, (הנמצאים כעת בכת"י – וטרם פורסמה – מחברת כג עמ' ז') בזה"ל: "כי כל הספר עריכתו, סידורו, והדפסתו לא ארך יותר מארבעה חדשים, ואני כותב בערב כחותה על הגחלים ובבוקר שולח אותו להדפסה, ואינני כמעתיק – אלא ככותב ומסדר הכל מחדש ע"כ.

התיר למוהלים להשתמש במחט הפרדה בשבת כדי להפריד עור הפריעה מבשר הגיד. ומעשה שהיה עם מרן הרב זצ"ל, שישב סנדק בברית המילה של בן הגאון ר' שלמה שלוש (כיום רבה של חיפה) (לפני כ-40 שנה). הברית התקיים בישיבת "חברון", (ששם למד הרב שלוש בצעירותו) ביום שבת קודש, והרה"ג ר' משה חברוני זצ"ל ראש ישיבת חברון היה נוכח בברית המילה, והמוהל השתמש במחט הפרדה כדי להפריד את עור הפריעה מבשר הגיד, והנה כשעשה כך, צעק עליו אחד הזקנים בישיבה ואמר לו "חובל בשבת"!, והנה שקט שרר באולם הברית, האם מותר הדבר אם לא? שאל מרן הרב מה השקט? והשיבו לו: כי הרב הזקן אמר שאין לעשות כך בשבת זהו "חובל בשבת", מיד ענה מרן הרב זצ"ל בקול רם "אין בזה שום איסור של חובל בשבת, תמשיך לערוך את ברית המילה". ואותו זקן אמר אם הגר"ע יוסף אומר שאפשר להמשיך - תמשיך. לאחר הברית ניגש הרב שלוש למרן הרב זצ"ל ושאלו בטעם ההיתר, והשיב לו הרב ואמר כי כך כתבו הרבה פוסקים, ופירט לו אותם. (עי' שו"ת יחו"ד ח"ו סי' נג). שאלו הרב שלוש האם כבוד הרב יודע על מי הרב צעק? ומשהשיב שאינו יודע, א"ל הר' שלוש אותו זקן זה הרב חברוני ראש הישיבה. השיב לו מרן הרב, א"כ תמסור לו ב' דברים, א' שאני מבקש סליחה אם פגעתי בו לעיני כל. ב' תמסור לו שבספר שהוא עצמו כתב "משאת משה" בסימן פלוני כתב להתיר ומה הטעם עכשיו אמר לאסור?!

הסוד: איך זכה מרן שכל בניו תלמידי חכמים

פעם כשנשאל הגר"י יוסף שליט"א איך זכה מרן אביו זצ"ל שכל בניו כולם תלמידי חכמים גדולים בפ"י, ואילו מצינו הרבה ת"ח גדולים המשמשים במשרות חשובות של"א בניהם יצאו לתרבות רעה, ואף כאלו שיצאו שונאי ת"ח וכדו'? והשיב כי ישנם סיבות רבות לדבר, אבל ישנו דבר מיוחד שראו הם באביהם, כי כידוע הוא שמרן הרב זצ"ל היה מארח הרבה שרים ח"כ ופוליטיקאים בביתו, והיה מכבד אותם וכו' וכו', אולם לאחר שהיו יוצאים מפתח ביתו, היה פונה ואומר לילדיו "תדעו לכם כי הכבוד האמיתי מגיע הוא לאדם שלומד תורה – לו מגיע כבוד גדול, ומה שאני כיבדתי את אותו פלוני וכדו' עשיתי זאת בכדי שאותו פלוני ייטיב עם לומדי התורה, אבל תדעו לכם כל הכבוד מגיע ללומדי התורה" וכו', וכך היה מעודדם וממריץ אותם כדי שיגדלו בתורה. אולם משא"כ הרבה בנים של ת"ח שראו איך שאביהם מכבד ומעריך את אותם השרים והח"כ הנ"ל, חשבו בליבם "כי אם הם יהיו ח"כ וכדו' גם להם יביאו כבוד גדול, א"כ ח"ו עדיף להיות ח"כ מאשר לגדול בתורה... עכת"ד. ישמע חכם ויוסיף לקח.

הבייבי סיטר שזכתה בתורתו של מרן

סיפר הרה"ג ר' דן בן משה שליט"א (מו"צ בשכונת רמות ב' בירושלים) כי יום א' ביקש מרן הרב זצ"ל מהסובבים אותו ואמר להם כי רוצה הוא לברר כמה הלכות קשות ומסובכות ומבקש שלא יפריעו לו במשך חודשיים, ואינו רוצה לצאת לא לבריתות ולא לסדר חופות, וגם אם יגיע ראש הממשלה לכאן אל תכניסו אותו – אני רוצה ללמוד! ובאמת שכך היה, והנה לאחר כמה זמן הודיעו לרב שאמו של הרה"ג ר' ינון יונה שליט"א (רב שכונת גבעת שאול בירושלים) נפטרה, הרב שמע כך, ומייד שאל "איפה יושבים שבעה", ואמרו לו "בשכונת גבעת שאול", אמר להם הרב "תארגנו לי שאני אגיע לשם", אמרו לו "הרב, אבל הדירה נמצאת בקומה שלישית או רביעית, ואין מעלית!" א"ל "בכל זאת אני מגיע!" ולא הבינו מה כ"כ הרב מטריח את עצמו להגיע לשבעה – ועוד שביקש שלא יפריעו לו כלל!?

ובאמת הגיע לשם הרב, וממש היה קשה לרב לעלות את כל המדרגות ובדרשתו  בבית האבלים סיפר להם הרב לאבלים ולשומעי לקחו. כי באמת קיבל על עצמו לא לצאת כי יש לו הספק שרוצה להספיק וכו' אבל אותה המנוחה ע"ה, כל פעם שאשתו – הרבנית מרגלית ע"ה היתה הולכת לביה"ח ללדת, היתה נכנסת אותה המנוחה אליהם לבית ואומרת לרב "אתה תלך תלמד ואני אקח את הילדים לשמור עליהם אצלי בבית". אמר הרב בשביל הכרת הטוב, חייב אני אפי' להפסיק מלימודי ולדבר בשבחה"!.

שיקוליו של מרן לעומת הנכתב בספרים

צריך לדייק הרבה בדרישה וחקירה במנהגי גדולי ישראל בשורש הדברים, כי הנה כשישב שבעה מרן הרב זצ"ל על בנו הג"ר יעקב זצ"ל ראוהו ביום שני בבוקר שעלה לתורה, וכן ביום חמישי שלאחמ"כ שו"פ עלה לתורה ולכאורה הרי מרן הרב זצ"ל כתב בעצמו בספרו מאור ישראל חלק א', (מו"ק כד.): שאין לאבל לעלות לתורה והוא על פי המבואר בשלחן ערוך (סימן שפד סעיף ב').

והנה שמעתי מידי"נ הרב ר' ינון ברוכים שליט"א ששמע מהמשב"ק הרב ר' צבי חקק הי"ו שאמר לו מרן הרב זצ"ל כי ביום שני לאחר שהוציאו הס"ת אמר א' הגבאים "יעלה מורינו ורבינו לקרוא בתורה בכבוד", והרב באותו רגע הסתפק בדבר האם יעלה או לא, שהרי כשאמרו "מורינו ורבינו" הרי כאילו הזכירו את שמו. ולפיכך עלה. אולם הוסיף הרב ואמר כי אח"כ הצטער שעלה שמא ילמדו ממנו ויאמרו כי האבל מותר לעלות לתורה. וכששמע כך המשב"ק שאלו א"כ למה הרב עלה גם ביום חמישי לתורה? השיב הרב ואמר כי ביום חמישי היה היום שבו היה צריך לקום מאבלו וברגע שאמרו "יעלה" מורינו ורבינו, נחשב הדבר שאמרו לו שיקום מאבלו, ולפיכך עלה לתורה. ומכאן ילמד האדם כי מאחורי כל הנהגה מסתתר עמה יסודות נאמנים ויסודות חזקים. ואכמ"ל.

מנהגי הראש"ל – השכמת הבוקר

א. הקפיד לומר תיקון חצות, היה יושב על כסא נמוך ובוכה בדמעות שליש.  

ב. כשעלה לישון, הקפיד שיהא ראשו מכוסה בכיפה. עדות המשב"ק הרב צבי חקק הי"ו.

ג. כשהיה קם לאמירת "שירת הבקשות" באשמורת בליל שבת^ה. נהג שלא לטעום ממיני תרגימא אף קודם עמוד השחר (שמעמוד השחר ודאי דאסור דהוי קודם התפילה). אלא רק כוס תה בלבד. הגר"י יוסף שליט"א.

ד. לא הקפיד ליטול ידיו ליד המיטה. וכמו"כ לא הקפיד שלא להתלבש לפני הנטילה.

ה. בנט"י לאחר ביהכ"ס בירך ברכת "אשר יצר" לאלתר.

ו. בנוסח "אשר יצר" אמר "אֵי (בצירי תחת האל"ף) אפשר להתקיים".

ז. לאחר התספורת שעשה לילדים שהגיעו לגיל שלש ("חלאקה"), לא נהג ליטול ידיו.

ח. כשהיה ער בחצות הלילה לא בירך אז ברכות השחר אלא בבוקר.

ט. נזהר לומר בכל יום את כל הקרבנות ולא דילג כלל. 

מנהגי הראש"ל הלכות ציצית

א. נהג בדרך כלל להיות עם טלית בצבע לבן.

ב. לא לבש כלל טלית שיש בה תכלת.

ג. סדר הכריכות שעשה בציצית הוא: שבע, שמונה, אחת עשרה, שלוש עשרה. בין בטלית גדול ובין בטלית קטן. הגר"י יוסף שליט"א.

ד. לבש ציצית מצמר רחלים גם בטלית קטן. 

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

ה. נהג לצאת יד"ח כל הדעות והשיטות בענין שיעור הציצית, והיתה גדולה מאוד כדי שיוכל לברך עליה לפי כל השיטות והפוסקים.

ו. הקפיד שתהא לו טלית נפרדת ומיועדת לשבת.

ז. נכנס לביהכנ"ס כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין.

ח. לא אמר "לשם יחוד" קודם עטיפת הטלית, ועטור התפילין.

ט. נתן לאחר לקפל לו הטלית והתפילין.

י. לא כיסה התפילין של ראש עם הטלית.

י"א. מנהגו שלא לכסות ראשו בטלית בזמן התפילה (בדרך כלל). אולם פעמים שכן כיסה ראשו וכגון במוסף דראש חודש. כמו"כ לא הניח טלית על הראש גם כשעולה לתורה. כן ראינו.

על מנהגים אלו ועל עוד מנהגים רבים מאת מרן זצ"ל ודרכו בהלכה ממקורות נאמנים, תמצאובספר "מנהגי הראש"ל".