בכייה אחת אמיתית

אחד מקיסרי רוסיה שלח הודעה לאחד מבסיסי צבאו, שהוא מתעתד להגיע לביקור בעוד כמה שבועות. מובן שהבסיס היה כמרקחה והמפקדים הכינו את החיילים לקראת בואו. החיילים תרגלו מסדר כבוד מרשים, ההתרגשות הייתה רבה והבסיס כולו "לבש חג".

היום המיוחל הגיע, עוד לפני שהשחר הפציע ניצבו כל החיילים על משמרתם וליבם מחסיר פעימה. כולם - חוץ מחייל אחד...

חייל אחד אמנם השתתף בכל ההכנות, אבל בראשו התרוצצו מחשבות אחרות לגמרי. הוא שנא את הקיסר וכבר שנים שהוא חושב להרע לו אך מעולם לא הזדמן לו, שהרי לחייל פשוט כמוהו מעולם לא הייתה גישה לסביבת הקיסר, כעת נוצרה הזדמנות פז, הקיסר הרי אמור לעבור ממש לידו והוא יכול לירות בו מטווח אפס...

והנה הרגע הגיע...

הקיסר סוקר לאיטו את משמר הכבוד, הוא מתקרב אל אותו חייל שכבר טען את נשקו קודם המסדר, החייל ממתין לרגע המתאים, והנה הוא מרים את נשקו כדי לירות. אז התרחשה תפנית דרמטית... חייל חד עין שעמד מאחוריו הבחין במתרחש, נתן לו חבטה עזה עם קת הרובה, חבטה שמוטטה את החייל המפגע, הכדור נפלט מהרובה ובנס לא פגע באיש...

החייל שהתכוון להרוג הוצא להורג ואילו החייל המציל הוזמן בפני הקיסר, אשר הביע את רצונו להשיב לו טובה על כך שהציל את חייו. פנה הקיסר למצילו ואמר לו – "מה תבקש? בידי לממש לך את כל רצונותיך!". פנה החייל לקיסר ואמר, "אדוני הקיסר, ירום הודו, כבר שנים שמפקד הבסיס מעביד אותי בניקיון חצר הבסיס, בקיץ חם לי ובחורף קפוא לי, אני מבקש להתחיל לעבוד במטבח הבסיס, שם תמיד נעים...".

פנה הקיסר ואמר – "בקשתך התקבלה!".

כולנו מבינים שהחייל חסר בינה! יש לך הזדמנות פז, זה מה שאתה מבקש? תבקש להיות מפקד הבסיס!...

הסיפור נחמד, השאלה אם אנחנו לא כאותו חייל חסר בינה...

אני רואה לנכון להביא ציטוט מדבריו של רבי יעקב עמדין [1776 – 1697], אשר מעלה על הכתב את רגשות ליבו מדוע עם ישראל עדיין שרוי בגלות כה ארוכה... וזה לשונו:

"וכל אוהב אמת יודה לדברינו, כאשר יוכיח הניסיון בייחוד ביום תשעה באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב, כמה דמעות נשפכות על זאת, ואין צריך לומר בשאר ימי השנה, אין זוכר ואין פוקד, ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זיכרונה, כאילו מקרה היה לנו".

אנחנו לא באמת בוכים...

איפה, איפה הימים בהם הדאגה והשאיפה לכבוד האלוקים הייתה בראש הפירמידה? נזכיר סיפור אחד שימחיש לנו מה היה בעבר:

בספר שמואל (א, ד) מסופר על מלחמת פלשתים בישראל, מלחמה שעם ישראל נחל בה כשלון צורב – שלושים אלף הרוגים, חופני ופינחס – בניו של עלי הכהן נהרגו אף הם, וארון ברית השם נלקח בשבי. נורא. מגיע שליח מהחזית אל העיר ומספר על המפלה הקשה. בני ישראל מיררו בבכי, עלי הכהן – שהיה עיוור, שאל על מה הבכיות? אמרו לו על ההרוגים, על בניו שנהרגו ועל ארון ברית ה שנלקח בשבי. איזה בשורה קשה מכל? מן הסתם בשורת פטירת בניו...

כנראה לעלי יש בשורה קשה מזו. התנ"ך כותב "ויהי כהזכירו את ארון האלוקים, וייפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות...", נקודת השבירה של עלי הייתה שביית ארון הברית... פטירת בניו הייתה ניסיון מר וקשה עד מאוד אך הוא יכול היה להתמודד עמו, אבל מול ביזוי כבוד אלוקים הוא לא יכול היה לשרוד ולו לרגע...

חשבתם שהגענו לשיא? נו נו, הבה נקרא פסוק נוסף ונגלה פסגה חדשה.כלתו של עלי, אשת פינחס שנהרג במלחמה הייתה בשלבי הריון מתקדמים כשהיא קיבלה את דבר האסון, התנ"ך כותב שהיא לא עמדה בזה, התחילו לה צירי לידה ומצבה היה אנוש, וברגעים האחרונים של חייה היא ילדה בן והספיקה לקרוא לו בשם שינציח את הטרגדיה... מצבה אנוש מכל המכות שבאו עליה, בעלה פינחס נהרג, שלושים אלף הרוגים בישראל, ארון האלוקים גלה, איזה מאורע היא בחרה להנציח בשם בנה? את מה שעמד בראש מעיינותיה - "אי כבוד", והיא מנמקת למה היא בחרה בשם זה: "ותאמר, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוקים". מדהים. ברגעים האחרונים של חייה היא מנציחה את כבוד האלוקים...

כל מילה נוספת מיותרת.

אסיים בסיפור נוסף: החיים של זלמן היו קשים מנשוא, כל בעיה אפשרית הייתה אצלו, בעיות בשלום בית, ילד חולה עם תרופות שאינן בסל, משכנתא חונקת, בנות מבוגרות בבית, חוב לעירייה... בקיצור, מה לא...

אנשי הרווחה ראו שכדי לפתור את בעיותיו צריך לערב את כל משרדי הממשלה, החל מהרווחה וכלה בבריאות ובאוצר, ולכן הוחלט להפגישו עם המלך בכבודו ובעצמו, רק המלך יכול לפתור את כל הבעיות. זלמן הגיע לפגישה עם רשימה מסודרת והוא גולל בפני המלך את כל צרותיו. הסיפור נגע ללבו של המלך והוא הבטיח לעזור. זלמן קד קידה והחל ללכת אחורנית ואז הוא פונה שוב למלך ואומר – "אפשר להוסיף משהו?", "בבקשה", ענה המלך... "אדוני המלך, אם אתה יכול תטפל בבקשה דבר ראשון בבני החולה, אם הוא לא יהיה חולה הילדים יהיו יותר רגועים, אשתי תוכל לחזור לעבודה, הבית יחזור לתפקד וגם בנותיי יינשאו...".

בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים מהבורא על הכול! בריאות, דעת, פרנסה, שלום, הכול! בסיום התפילה לאחר שפסענו שלש פסיעות אנו מוסיפים "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...", אנו אומרים לקדוש ברוך הוא, יש לנו מכלול של צרכים ובקשות, אבל יש לנו בקשה נוספת – דבר ראשון תבנה את בית המקדש, כשהוא יבנה וירושלים תעמוד על תילה כל שאר הבעיות ייעלמו כלא היו...

הלוואי שנזכה כולנו עוד השנה לראות בבניינה של ירושלים.