המרגל שלא שב: 50 שנה לעליית אלי כהן לגרדום

הנקישות שנשמעו בשעה 2:00 לפנות בוקר על דלת ביתו של אלי כהן באחת משכונות היוקרה של דמשק, היו אקורד הסיום של גדול המרגלים שידעה מדינת ישראל. כהן לא התעורר, ויחידת הצבא שפרצה את דלת ביתו, מצאה את כאמל אמין ת'אבת – אלי כהן, שהיה המקורב ביותר לצמרת השלטון הסורית וחברו של נשיא סוריה, עסוק בקליטת תשדורת שהגיעה מתל אביב. את הבניין הקיפו עשרות חיילים, אנשי משטרה ביטחון ואנשי שירות הביטחון של סוריה. כהן לא התנגד למעצר, ואת המסר האחרון ששלח לישראל ניסחו עבורו אנשי המודיעין של סוריה. כהן התבקש להעביר את המסר לראש הממשלה לוי אשכול ולכתוב: "כאמל (שמו של אלי כהן בסוריה) וחבריו מתארחים אצלנו זה זמן מה. נודיע לכם על גורלם בהקדם". בישראל הבינו, תם עידן אלי כהן.

כהן גויס ב-1960 ליחידה 188 של אגף המודיעין של צה"ל. מאוחר יותר אנשי היחידה וביניהם אלי כהן עברו למוסד והיו ממקימי יחידת המבצעים של הארגון 'קיסרה'. הכשרתו הייתה קשה, אבל זוהה כגאון וכדמות של מרגל קלאסי. הוא שלט בשש שפות שבהן קרא וכתב. יכולת הזיכרון שלו הייתה מדהימה. את האימונים המפרכים הוא עבר בהצלחה. ואף שהיה מעורב 'בעסק הביש', בשירות הביטחון לא מיהרו לוותר על ההון האנושי.

העיתונאי תום שגב, שכתב את הספר 'בודד בדמשק', חשף שורה של פרטים מעניינים. שגב כתב: "כהן פעל בדמשק שלוש שנים רצופות, והמידע שהעביר היה מהימן ומדויק. הוא נטמע בחברה הסורית במהירות מדהימה. חוג המכרים שלו היה רחב ומגוון. למחרת לכידתו נעצרו ברחבי סוריה קרוב ל-500 איש. החקירה שלו לא הוגבלה לסוריה, אלא כללה גם את מצרים ולבנון. כהן בהחלט היה גדול המרגלים של מדינת ישראל. אין בכלל ספק.

"משיחות של שגב עם אנשים במודיעין, שקיבלו את הדיווחים של כהן, גיליתי שאלי כהן ביקר שלוש פעמים ברמת הגולן, מקונייטרה ועד אל-חמה. תמיד פורסם כאילו היה ביקור אחד כזה, וגם זה נחשב להישג. שלוש פעמים - זה דבר שאנשים מעטים מאוד בצבא הסורי עשו. הוא היה יוצא דופן ביכולת שלו לקשור קשרים".

שגב מביא בספר את גרסתו של אב בית הדין, שופטו חסר הרחמים של כהן שדן אותו, סלאח א-דין א-ד'לי, לפיה כהן נכנס לסוריה בעזרתו של פאודל סורי, שהיה למעשה סוכן נאט"ו וסייע לו תמורת תשלום. הדברים הובאו במסגרת ספר תעמולה שכתב א-ד'לי. "כיוצא קהילת המודיעין", משתף שגב, "אני מתייחס לכל פרסום כזה בצורה חשדנית. לסורים היה אינטרס להקטין את ההישג הישראלי, ולכן אני לא מקבל את הדברים כפי שנאמרו".

פרט פיקנטי שחושף שגב קשור לרעייתו של אותו סלאח א-דין א-ד'לי, אב בית הדין. "היא הייתה איטלקייה, ועבדה באחת מחברות התעופה", מספר שגב, "בזכות הקשרים שלו בחברת התעופה הצליח אלי להעביר דרכה מכתבים, כדי שלא ייתפסו בסוריה על ידי הצנזורה. זה הזוי. האישה של אב בית הדין שבסוף דן את אלי כהן למוות הייתה בעצם בלדרית שלו. היא הייתה טסה עם המכתבים לאירופה, וככה הם היו מגיעים בלי שעברו צנזורה, בלי ביקורת, בלי שום דבר. אלה דברים שגיליתי מהמקורות שלי. איך אשת אב בית הדין הופכת בלדרית של כהן, בלי ידיעתה. היא היחידה, מכל רשימת האנשים שעמדו בקשר עם אלי כהן בסוריה, ששמה לא הופיע אחר כך בגיליון האישום והיא לא הועמדה לדין".

המידעים שהעביר כהן לארץ היו כבדי משקל. העובדה שנחשף ונלכד בסופו של דבר אפשרה הצצה לתחום שהיה סגור וחתום. כהן, ואלה דברים שכבר פורסמו אבל מובאים בספר ביתר פירוט, העביר לישראל את תוכניות ההטיה של מקורות הירדן במלואן.

במקרה אחר, מספר שגב, הוא היה הראשון שהודיע בארץ על ההחלטה להקים את הפת"ח בדמשק ועל מי שעתיד להיות מתאם הטרור מטעמו בארץ. בישראל לא ייחסו לכך חשיבות. "אין עדויות ישירות על מה שכהן השיג מבחינה מבצעית", מעריך שגב. "הביון הסורי לא חשף עד היום מהם ממדי הנזק שגרם לסוריה". הוא כן מצטט דברים שאמר ראש הממשלה לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים: "אלמלא המידע שהביא כהן, צה"ל היה אנוס לגייס מספר גדול יותר של חטיבות ללחימה ברמת הגולן".

כך נחשף אלי כהן

לסיפור הזה יש כמה גרסאות. שגב טוען אחרי שכהן נעצר, היו שטענו שלא הייתה לו משמעת עצמית. אלה דברים שנאמרו תחילה בחדרי חדרים, ואחר כך גם בגלוי. כהן, אמרו, "השתולל" מבחינת הידיעות שהעביר. המוטיבציה שלו הייתה אינסופית. הוא דיווח בקצב מטורף, גם כשהמפעילים הישירים ביקשו ממנו שיישב בשקט, יחכה ולא יעשה דבר. זאת נקודת תורפה שעלתה במבחנים הפסיכולוגיים שעשה, לפני שהתקבל לעבודה במודיעין. הפסיכולוגים שבדקו את כהן קבעו שהוא אמיץ מאוד, יש לו חוש לשמירת סוד, אינטליגנציה גבוהה וזיכרון מעולה, אבל ש"הוא מסוגל לעתים ליטול על עצמו סיכונים מעבר למתחייב".

"בפעם האחרונה שהוא חזר לדמשק, אחרי ביקור בארץ", משחזר שגב, "הוא כבר ידע שהוא 'נגמר'. היחס כלפיו נהיה זהיר. הנשיא אמין אל-חאפז, שהיה ידידו, התחיל לאבד גובה. תמיד חיכו לאלי המון חברים בשדה התעופה. הפעם חיכה לו רק אדם אחד. הוא לא ידע, אבל כשלא היה בדמשק, ערכו אצלו חיפוש בדירה. שאלו את הנשיא הסורי, אמין אל-חאפז, אם הוא בטוח בזהותו של 'התייר מארגנטינה'. הנשיא השיב 'לא'".

כהן קיבל הוראה מהמפעילים שלו: לא להפעיל את מכשיר המורס שלו במשך שבועיים. אירוע בלתי צפוי, מספר שגב, גרם לו להפר את האיסור. "באחד הימים הוזמן כהן לארוחת צהריים אצל אחד מידידיו הסורים. אותו ידיד סיפר לו על כך שפגש את פרנץ רדמאכר. רדמאכר, פושע נאצי שנמלט מגרמניה, היה אחד מעוזריו של אייכמן. הוא חיסל אלפי יהודים ולקח חלק בוועידת ואנזה. לגרמנים שביקשו לאתר אותו, נמסר שרדמאכר לא נמצא בדמשק. הוא החליף כתובת, חי בזהות בדויה והיה בקשר קבוע עם המודיעין הסורי. אלי היה נסער. הוא הבין מיד במי מדובר. הוא אמר למארח שלו, 'אני לא מאמין שרד- מאכר נמצא בדמשק'.

"המארח התנדב מיד לטלפן לידידו הנאצי. הוא סיפר לרדמאכר על ידידו מארגנטינה, וזה הזמין אותם לביקור. כעבור 45 דקות כבר היה כהן אצל הפושע הנאצי. הוא לא ידע שרדמאכר נהג לדווח למודיעין הסורי על האנשים שאיתם נפגש. מיד אחרי שעזב כהן את דירתו, דיווח על כך רדמאכר. זה רק הגדיל את החשדות של ראש המודיעין הסורי בנוגע לזהותו של ת'אבת".

גם כהן העביר דיווח מפורט לישראל על פגישתו עם רדמאכר. הוא ביקש ממפעיליו שייתנו לו "הנחיות". ההוראה שניתנה לו הייתה חד משמעית: "סלק ידך מעניין זה". בספטמבר 1966, כשאלי כהן כבר לא בין בחיים, הגיע הביון הגרמני לביתו של רדמאכר בדמשק וחטף אותו. באותה כתובת שבה ביקר כהן. רדמאכר עמד למשפט ונידון למאסר. בסופו של דבר מת בכלא. לכהן היה חלק גדול בעובדה שנלכד. "אין לדעת כיצד נודעה לסוכנות הביון הגרמנית כתובתו של רדמאכר", רומז שגב, "אבל שנים רבות לאחר מכן אמר גדליה חלף בשיחה פרטית, 'הגרמנים הארורים דפקו לנו את אלי'".

אולם יש גרסה נוספת שפורסמה מיד לאחר תפיסתו. בכלי התקשורת נטען שהסורים תפסו שאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נהרסו זמן קצר אחרי שליחתם, אז הבינו שיש מרגל שמעביר מידע.

בראשית ינואר 1965 הגיע לנמל לטקיה מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, אשר נועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. לשם ביצוע ההחלפה ובדיקת יעילותו של הציוד החדיש, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי לעשרים וארבע שעות. אלי כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו למפעיליו במשך עשרים וארבע השעות הנ"ל, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו. כאשר כוחות הצבא פרצו אל ביתו, אלי כהן נתפס כאשר הוא מפענח שידור שהגיע מתל אביב, ולא גילה כל התנגדות למעצר.

בבוקר 18 בינואר 1965 נלכד אלי כהן. שלושה אנשי מודיעין סורים, בראשותו של קולונל סווידאני, קצין המודיעין של סוריה, פרצו לדירתו. "המשחק נגמר", אמר סווידאני לכהן. בתוך פחות מדקה הושלם מבצע ההשתלטות על מי שהוגדר כאחד מחשובי המרגלים הישראלים.

את תפיסתו של כהן תיאר מפקד שירותי הביטחון בסוריה. "איתרנו את הדירה וגילינו את אנטנות השידור. ואז קבענו את מועד הפריצה לשעה 2:00 בבוקר. קיווינו למצוא את כהן במיטתו. כשפרצנו לדירה מצאנו אותו ער וקולט תשדורת שנתקבלה באותו בוקר עצמו בתל אביב, ובה נכתב: 'אנחנו רוצים אינפורמציה נוספת'."

המפגש

סיפור הלכידה של האיש שלנו בדמשק, אומר שגב, נותר בלתי מפוענח. גם היום, הוא מסביר, אין לדעת למה בדיוק נלכד כהן ואיך. המפתח לסיפור התפיסה המלא נמצא בידי הסורים. בישראל הוקמה ועדת חקירה לבדיקת הנושא. הוועדה הגיעה למסקנה שהציוד הסובייטי שהיה באותה תקופה בידי הסורים לא היה משוכלל דיו לגלות את שידוריו של כהן ולהביא למעצרו.

שנים אחר כך, מגלה שגב, סיפר הנשיא אמין אל-חאפז על מכשור חדיש ומשוכלל שקיבלו זמן קצר קודם ללכידתו של כהן מהסובייטים. לישראל לא היה ידוע על הציוד הזה דבר. "אל-חאפז טוען שהציוד הזה הוביל ללכידת כהן", אומר שגב. "יכול להיות שבלעדיו אלי כהן לא היה נתפס".

הנשיא הסורי, שאחר כך הוגלה לבגדד, תיאר את אופן החקירה של כהן. "הוא מדבר על ה'מילה' שהפילה את כהן", משחזר שגב. "אמין אל-חאפז ביקש לחקור את כהן אחרי שנתפס. אמרו לו: "כבוד הנשיא, אתה נשיא מדינה, מה לך ולדבר הזה, למה לך להתעסק עם מרגל? חוץ מזה, הוא כבר הודה. אמר שהוא מוסלמי שעבד למען ישראל". אל-חאפז התעקש. אמר, "אני בכל זאת רוצה לבוא לשוחח איתו". שאל את כהן על השהות שלו בארגנטינה. "את מי הכרת שם", ביקש לדעת. אלי כהן נקב בשמות שהיו מוכרים גם לאל-חאפז. אחר כך המשיך ושאל אותו: "איפה נהגתם להתפלל?". כהן אמר: "התפללנו במסגד המוסלמי". זה הקפיץ את אמין אל-חאפז מיד. המילה שהקפיצה אותו הייתה "המוסלמי".

הוא אמר: "אצלנו המוסלמים אומרים רק המסגד, ולא המסגד המוסלמי". כשסיים לשוחח עם אלי, קרא לחוקרים ואמר להם: "תתמקדו בזהות שלו. אני לא יודע אם הוא יהודי או נוצרי, אבל כאמל אמין ת'אבת הוא בטוח לא מוסלמי".

הסיפור של אלי כהן, אומר שגב, הוא סיפורה של תקופה. הוא רלוונטי דווקא על רקע האירועים האחרונים בסוריה. "יש שתי תקופות בפעילות של כהן", הוא מסביר. "עד למהפכה של הבעת' ואחריה. מקורות סיפרו לי על כל מיני דיווחים שאלי שלח, עד כמה היה מזועזע מהאכזריות של המשטר בסוריה. אלה דברים שחוזרים על עצמם. הבעת' ניצל את חוסר היציבות הפנימית בסוריה. היום כל הניגודים האלה עולים וצצים שוב"

דינו נחרץ

המשפט של כהן עורר מבוכה גדולה בסוריה. המעורבות שלו בקרב המעמד העליון ואצל גורמי ממשל גרמה לאי נוחות. דינו של כהן נחרץ עוד לפני שנשפט. כל ההצעות שהציעה מדינת ישראל על מנת לחלץ את כהן מדמשק, נדחו על הסף. כהן לא ידע על המאמצים לשחררו. הוא נתלה כאמור בכיכר מרג'ה, והשאיר אחריו בישראל אישה ושלושה ילדים. "אני מבקש ממך", כתב לנדיה אשתו, "לא להתאבל על מה שקרה, אלא להביט אל העתיד".

במהלך משפטו סיפר כהן על גיוסו לתפקיד בדמשק. "יום אחד בא אליי אדם בשם זלמן, שאותו הכרתי בעבודתי הקודמת. הוא אמר לי כי שמו לב לעבודתי", אמר כהן במשפטו. "הוא אמר שהם נוכחו שאני המתאים לתפקיד אחראי יותר. הוא שאלני אם אני מוכן לעבוד במודיעין ולנסוע לאירופה או לארץ ערבית. עניתי כי זה מקרוב נשאתי אישה ואיני מעוניין בנסיעות".

כהן סיפר כי אחרי ההצעה נאמר לו במקום עבודתו כי אין יותר עבודה עבורו ואז חזר זלמן אליו. "הוא אמר לי לבוא אליהם כדי לנסות את העבודה המודיעינית למשך שישה חודשים. הוא אמר 'אם תמצא בעיניך תמשיך בה, ולא - אתה חופשי לנפשך'". המשכורת שהוצעה לו הייתה 370 לירות לחודש, יותר מפי שניים מהשכר בעבודתו הקודמת.

כהן, שלא זכה לייצוג משפטי, סיפר על קשריו עם צמרת השלטון בדמשק ועל כך שמדי שישה חודשים הגיע לישראל.

אלי כהן תואר על-ידי הסורים כ"גדול המרגלים הישראלים שפעלו אי פעם במדינה ערבית". ברגעיו האחרונים הוא לא הראה כל סימני התרגשות כשצעד אל התליין. קודם לכן הוא אמר תפילה קצרה בחברת הרב נסים אנדיבו מדמשק.

שש שעות וחצי נשארה גופתו של כהן תלויה בלב הכיכר. עשרות אלפים מתושבי הבירה הסורית עברו על פניה וקראו את פסק דינו של בית הדין הצבאי, שנכתב על סדין לבן אשר כיסה את הגופה. מצלמות התקשורת הסורית צילמו את מהלך התלייה במלואה. ב-9:00 בבוקר נלקחה גופתו של כהן לבית הקברות היהודי בדמשק ושם, על-פי המידע שנמסר אז מסוריה, נערכה קבורתו.

ישראל ניסתה להציל את חייו של כהן. ירושלים הציעה לדמשק להחליף את כהן ב-11 ערבים הכלואים בישראל על עבירות ביטחוניות. הצעה נוספת הייתה לספק לסורים תרופות יקרות או מוצרים אחרים שבהם ניתן להשתמש לצורכי שלום, אך בדמשק דחו את ההצעות.

יממה לאחר ההוצאה להורג כינס ראש הממשלה אשכול מסיבת עיתונאים ברמת השרון, שבה אמר: "עלי להביע את הזדעזעותי מן המעשה האכזרי שביצעו שליטי סוריה, בהעלותם לגרדום את אלי כהן. המשפט שהתנהל נגדו היה עיוות דין משווע. נשללו ממנו זכויות האנוש והאלמנטריות המוענקות בכל מדינה נאורה לאדם באשר הוא אדם. אלי כהן הוצא להורג על סמך פסק דין פוליטי, שאין לו קשר עם צדק ומשפט".

דקות לפני שהוצא להורג כתב כהן מכתב לבני משפחתו. המכתב פורסם יממה לאחר מותו בעיתון הלבנוני "אל חיאת".

אחר ההוצאה להורג פנו פרקליטיו של כהן, בשם האלמנה נדיה, וביקשו מהסורים להעביר לישראל את גופתו של כהן ואת המכתב האחרון. עד היום לא הוחזרו עצמותיו של כהן לישראל. באוגוסט 2008 אמר ראש לשכתו של נשיא סוריה לשעבר, אמין אל חפאז, כי איש במנגנוני הביטחון של סוריה אינו יודע היכן נקבר "קברנו אותו שלוש פעמים מחשש שישראל תחטוף את הגופה", טען מונזר אל-מוסלי.

בספרו של שגב מובא תיאור של מונדר אל-מוסלי, מי שהיה העוזר של אמין אל-חאפז, נשיא סוריה, שיחד עם חכם ניסים אנדיבו כהן, הרב הראשי של יהודי דמשק, ליווה את אלי לגרדום. כשהורידו אותו מהחבל עלה עוזר הנשיא לקומנדקר הצבאי שלקח את הגופה. הוא נסע לאזור מדברי מחוץ לדמשק. הוא מספר שהיה שם כבר בור מוכן. הטילו את הגופה של אלי לתוך הבור, בלי טקס, בלי שום דבר, כיסו אותה בלי להשאיר סימן.

"מאז, האזור התפתח. נסללו כבישים, נבנו בתים, עשו פארקים. הגופה של כהן נעלמה. אין שום סימן, אפילו אם ירצו היום, שיעזור למצוא את המקום. אלא אם יש בארכיון של המודיעין הסורי ציון מדויק. עברו 47 שנים. זה פשוט לא מציאותי".

מדינה באבל

כמה שעות אחרי ההוצאה להורג, בביתו הצנוע של כהן ברחוב התחיה בבת ים הייתה מוטלת בובה. זו הייתה המתנה האחרונה שקנה כהן לבתו סופיה, אז בת 4, בחופשתו האחרונה מ"עבודתו באירופה". הבת הגדולה של כהן חיבקה אותו אז ולחשה: "אבא, די לנסוע. תישאר בבית כמו כל האבאים". כהן ליטף אותה והבטיח: "כן, חביבה. זאת תהיה הפעם האחרונה. יותר לא אסע".

סופיה, כמה שעות לאחר שהפכה ליתומה מאב, שיחקה בחצר הבית עם אחותה אירית שהייתה אז בת שנתיים וחצי. בדירת שכנים שכבר בעריסתו התינוק שאול, שהיה אז בן חמישה חודשים.

מי שעוד הייתה בדירה היא סופיה כהן, אמו בת ה-70 של אלי. "היא ישבה על המיטה וביכתה את בנה בכורה בהיסטריה: 'אלי, אלי! נשמתי! ראש המשפחה שלנו. למה תלו אותך המנוולים? איפה המולדת שלך? מה נעשה בלעדיך, אלי'".

הרעיה נדיה גילתה גבורת נפש מאופקת בשבועות שבו התנהל משפטו של כהן. היא כתבה מכתבים לצלב האדום, צבאה על פתחו של שגריר סוריה בפריז - וגורשה משם. ביום שלאחר ההוצאה להורג ישבה קפואה, דוממת. אך זעקות האם סחפו אותה לבסוף.

בתו סופיה שריגשה מדינה שלמה, בגרה מאז והקימה משפחה. היא עובדת כפסיכולוגית קלינית. בראיון מיוחד שהעניקה לפני שנים לאחר מכלי התקשורת היא חשפה מכתבים ששלח אביה לאמה וכנראה פוברקו על ידי שולחיו. מישהו במטה המוסד בתל אביב ישב וכתב איגרות לנדיה כהן בשמו של בעלה אלי, בעודו מחרף את נפשו הרחק בניכר. הרעיה הנאמנה שיחקה תפקיד מרכזי במחזה שכתבו אחרים, מבלי שתדע על כך דבר. חמש שנים, מיום שיצא למשימה ועד שהוצא להורג באשמת ריגול לטובת ישראל, גידלה נדיה במסירות את ילדיו בבית המשפחה הצנוע בבת ים, כשהיא מאמינה שבעלה עושה לביתו כקניין של משרד הביטחון באירופה.

המכתבים נחתו בתיבה, שימחו וריגשו אותה, אבל בעצם השלימו את תפאורת השקר שתפרו לה אחרים. "לפי התאריכים שנשאו, המכתבים לא יכולים היו להיכתב במועדם. בתאריכים הללו הוא היה בדמשק, ומשם לא נשלח דבר. או שהוכנו מראש ונשלחו במועדים אחרים, או שמישהו אחר כתב לה אותם. זה מאוד אכזרי כלפיה. לכן לא ברור מדוע הם אינם מבינים את הכעס שלה".