שמיטה: פסק זמן מהחומריות

פרשתנו פותחת במצוות "השמיטה" שבה אדם לאחר שש שנים של זריעה, חרישה והשקעה רבה בשדותיו, בשנה השביעית צריך להפקיר את שדותיו לכל אדם. לא לעבוד את שדהו. וממשיכה התורה במצוות "יובל" שבה האדם לא רק שלא יעבוד את שדותיו אלא צריך להחזיר את שדותיו וכל נכסיו לבעלים הראשון של כל נכס ונכס.. ובסיום הפרשה אנו מצווים  "את שבתותי תשמורו" שבה אנו אסורים במלאכה.

אם נתבונן נראה שיש נקודה המקשרת בין שלושת מצוות אלו, והיא- היחס הנכון לחיים החומריים שלנו.

אדם עובד שישה ימים, אך יודע שיום אחד בשבוע הוא מתנתק מכל עיסוקיו, ולוקח נשימה רוחנית ומטעין את עצמו במצבר רוחני למשך השבוע, שמזכיר לו מיהו באמת.. מהו "האני" האמיתי שלו. וכן פעם בשבע שנים בעל השדה מתנתק לשנה שלמה ופעם בחמישים שנה מתנתקים לגמרי מכל נכסינו. ניתוקים אלו באים לגלות לנו שחיי החומר לא עוטפים את כל ישותנו..     

אדם שיודע לקחת את ההפסקות מהמרוץ החומרי ולמלאות את עצמו במטען רוחני סימן הוא שהוא חי ולא טבע בים החומריות, אך אם חלילה הוא לא יכול להתנתק מעיסוקיו צריך לבדוק שמא טבע הוא..

לכאורה אדם עובד שישה ימים, משקיע בעסק שלו, משתדל להגדיל את מעגל הלקוחות שלו, והנה יום בשבוע הוא סוגר את חנותו אפילו אם המתחרים כן פתוחים.. וביותר בשנת שמיטה, אדם השקיע שש שנים בשדותיו, פיתח שיטות גידול מיוחדות שעלו לו כסף רב, ובשנת השמיטה הוא מפקיר את כל שדותיו, כל השקעתו הרבה יכולה לרדת לטמיון, האם הקב'ה חלילה רוצה שנפסיד? ודאי שלא.. אלא זו ההזדמנות ללמד אותנו, שכל ההצלחה היא לא בגלל שאנחנו יודעים לעבוד יפה או  משום שאנו אנשי מכירות מוצלחים, אלא הכל זה מאת ה'. גם השישה ימים שאנו עובדים זו רק ההשתדלות, אבל הפרנסה מגיעה מאת ה' כל אחד לפי המגיע לו.
ההפסקות שהתורה מצווה אותנו לקחת מהמרוץ מלמדות אותנו שאנו לא עובדים לפי כללי המסחר.. כי לא הפעולות שלנו הם אלה שיביאו לנו את הפרנסה המיוחלת.. המעשים שלנו הם רק ההשתדלות.

אם נתבונן ונאמין בזה, חיינו יהיו בהרבה יותר רגועים ושלווים. לא נאבד את עצמנו במרדף אחר עוד חיים חומריים. נישא וניתן ביושר ולפי כללי ההלכה, ולעולם לא נפסיד שיעור תורה בשביל להרוויח עוד כסף.. כי זה פשוט לא יעבוד..

שבת שלום!