אני לא יכול לעשות את זה!

"הבן שלנו מאוד מאוד מתקשה בקריאה...", בישר לי בעלי בשורה שנחתה עלי כרעם היום בהיר.

"מה....?? אתה בטוח???.......", שאלתי.

"כן", ענה בעלי בקול מהוסס, "ככה אמר לי היום הרבה, הוא בין המתקשים בכתה... הוא ציין שהוא אפילו שוקל אם להעלות אותו לכתה א...".

זה קרה לפני 5 שנים. הבן שלנו, ילד הביכורים האהוב והצדיק, היה אז בן 5 ולמד ב"חיידר", ב"מכינה" (גן חובה). העליה לכתה א היתה מותנת ביכולת טובה של קריאה וכתיבה.

ברגע אחד הרגשתי לחץ קל בחזה. זיעה קרה שטפה אותי. הבן שלי? הילד הצדיק והבונבון שלי? המבריק, המתוק, עם העיניים הגדולות והחכמות? אצלי בבית ילד שנשאר כתה??

"תירגול", חשבתי לעצמי, נלחצת וסחוטה, "אני חייבת, פשוט חייבת להמשיך לתרגל איתו שוב ושוב ושוב. זה יהיה הפרוייקט הבא שלי".

באותה תקופה השתתפתי, בסייעתא דשמייא, בחוג-הורים בגישת שפר. בחוג שהתקיים באותו שבוע סיפרתי שהבן שלי מתקשה בקריאה.

"מתקשה בקריאה?", שאלה אותי המנחה.

"כן, ככה אומרים לנו בחיידר, הוא בין שלושת החלשים ביותר בכתה".

* * *

בחוג למדנו לעומק על אמון.

עד היום הבנתי שאמון בילד הוא האמון בפוטנציאל שלו: אם ישתדל, אם יתרגל, אם יתאמץ - אז הוא יוכל להצליח.

כאן זה היה נשמע אחרת: האמון בחוג היה אמון עכשיו. עכשיו הילד שלי יכול ויודע. עכשיו.

נכון שלעתים אני רואה את הילד שלי לא יכול/ לא רוצה/ לא מצליח, אבל זוהי רק התחפושת שלו: מאחורי הילד המתקשה מסתתר לו הילד המצליח.

מהו אמון אמיתי? לראות אותו כיכול, רוצה ומצליח!

לאחר שהעמקנו בבעיה, הציעה המנחה פתרון מפתיע ואפילו קצת מוזר: "בואי תנסי לראות את הבן שלך באור אחר השבוע. תנסי לחשוב, רק לחשוב, שהבן שלך לא מתקשה, שהוא קורא מצויין!", אמרה המנחה בביטחון מעורר הערצה.

"מה זאת אומרת", שאלתי, "הרי אני רואה שהוא לא קורא, הוא לא מסוגל לקרוא את הא בחיריק, בחולם או בסגול, רק בקמץ... קמץ קמץ, הכל קמץ. אני כבר לא יכולה לשמוע את הקמץ הזה. הוא לא מסוגל לקרוא משפט אחד שלם...", פרקתי בלב נחמץ את הדאגה המכרסמת.

המנחה הביטה בי בחיוך ואמרה: "דקלה, אמון. אמון הוא כל הסוד. אם הוא כבר ראה א חיריק, וכבר ראה א חולם, משמע שהוא כבר יודע. כל האינפורמציה הזו כבר כתובה לו בראש.

מה קורה לו כרגע?

כל הידע והיכולות קיימים. הוא רק בחר לאחסן אותם עמוק ב"בוידעם" שלו בראש, ב"לא מודע" שלו. וכל זה למה? כי אמא שלו מאוד דואגת, מאוד נלחצת, ולא מאמינה שזה קורה אצלה בבית...

ברגע שתרפי ותתני בו אמון שהוא כבר קורא, אולי הוא יבחר להעביר את כל הקריאה שכבר נמצאת שם אל המודע, אל הגלוי, ופשוט יתחיל לקרוא. אולי הוא יבחר להשיל את תחפושת ה"לא יודע" ויתגלה לך הילד הקורא?!".

וואו!! זה היה בשבילי חידוש אדיר. ממש גאולה פרטית.

"מה את אומרת?", שאלה המנחה.

"מה... אז לא להתאמן איתו?", שאלתי בהיסוס.

"מי ביקש ממך לעשות זאת?".

"הרבה", עניתי.

"אז תתאמני", אמרה, "בדיוק איך שהרבה ביקש, כי אנחנו תמיד מכבדים את רצון המורה, אבל לא בגלל שהוא לא יודע.

תיזכרי - מבחינתך הוא כבר קורא".

זה היה נשמע לי ממש הזוי. שונה מכל מה ששמעתי עד היום, אבל ברגעים האלו היה בזה איזה זיק של אמת נפלאה ומרגיעה... מה כבר יש לי להפסיד?! הלוא עד היום כבר ניסיתי הכל: התאמנו בלי סוף, כל יום, כמה פעמים ביום, כבר כמעט שנה. ניסיתי פרסים, ניסיתי הפחדות, ניסיתי תחנונים, ניסיתי שקט וניסיתי לחץ... אני, בעזרת ה, "הולכת על זה".

* * *

למחרת הגיע הבן שלי מהחיידר.

שאלתי אותו אם הוא רוצה להתאמן בקריאה. הוא אמר שכן.

הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבנו שנינו עם ספר התירגול. הפעם זה כבר היה שונה. "הוא יודע לקרוא", חזרתי ושיננתי לעצמי, חצי בחיוך, והרגשתי איך כל הגוף שלי נרגע. התרווחתי בספה וישבתי בשמחה לקרוא עם בני המתוק. הפעם, לא כי יש לו בעיה, אלא כי סתם נחמד לי לשבת איתו. הפעם הזו, בניגוד לפעמים אחרות, הוא החזיק את ספר התירגול ועבר שורה שורה. לעתים רחוקות ידע ופעמים רבות טעה.

לא תיקנתי ולא התערבתי. המשכתי לשמוע אותו בבטחון ובשקט (הרי הוא כבר קורא, אמרתי לעצמי, ספק מאמינה, ספק משתעשעת...).

"הי, קראת מצויין", אמרתי לו בסוף.

הבן שלי חייך ויצא לשחק בחצר ואני קמתי וחזרתי למטבח.

שעת התרגול הזו הייתה בשבילי חידוש מרענן.

עד היום זה היה זמן של מתח, כעס והרבה רחמים.

"מעניין", חשבתי לעצמי, "בלי קשר לקריאה, כבר הרווחתי. הייתי היום הרבה יותר נינוחה...".

בימים ובשבועות הקרובים המשכתי להתאמן עם בני, בלי מתח, בלי חשש ובלי רחמים מיותרים. כשהוא רצה להתאמן-התאמנו, וכשהוא סירב, הסכמתי בלי להוסיף מילה ופניתי לעיסוקיי (הלוא הוא כבר קורא...).

הקריאה שלו השתפרה פלאים ובמהירות מסחררת. תוך חודשיים-שלושה הבן שלי קרא ספרי נוער עבי כרס של 150 עמודים!! מסביבי כולם היו המומים ושאלו האם לקחנו לו מורה מקדמת... "עדיין", חזרו ואמרו לנו, "צריך הרבה אימון. לעתים ילד יכול לסגת מקריאה שוטפת"... ואני אמרתי לבעלי: "לא אימון אלא אמון"...

אז מה היה שם?

המילים אמון ואם, באים מאותו שורש של מילה. תפקידה המהותי של האם הוא נתינת אמון. לא אמון מסוייג ופוטנציאלי. לא אמון חלקי או "התלוי בהצלחה או בתוצאה", אלא אמון חד משמעי, ללא סייגים. אמון בכוחותיו, בכישוריו וברצונו הטוב של הילד.

אמון ואמונה באים מאותו השורש.

מהי אמונה?

אני רואה עכשיו מצב נתון, לדוגמא: נפלתי וקיבלתי מכה. אני מרגישה ורואה שלא טוב לי, אבל יודעת שזה יכול להיות סוג של כפרת עוונות, ושזה, למעשה, כן טוב לי.

האמונה היא ידיעה ברורה, החזקה ממראה העיניים ומהמציאות הגלויה לעין.

באותה הדרך אומרים לנו חז"ל "אמונה, זה סדר זרעים". מה פירוש?

החקלאי אמנם רואה דבר אחד: את הזרע הרקוב וחסר החן מונח באדמה, אבל יודע את האמת: בזרע הזה טמונים כעת כל הכוחות להיות חיטה. מבחינתו, אלו כבר שיבולים שמנות. הוא כבר כמעט יכול לחוש את הקמח הטחון ולהריח את ככרות הלחם הטריים.

* * *

כשהייתי רווקה ורציתי ללמוד מקצוע, בחרתי לנסות להתקבל ללימודים גבוהים במקום ידוע ומפורסם בו רק כ- 10% מבין הנרשמים מתקבלים לבסוף.

עמלתי קשה שנה שלמה, התכוננתי היטב לבחינות הכניסה ו... התקבלתי.

מיד כשקיבלתי את הבשורה - נכנסתי הביתה מרוגשת ונלהבת ואמרתי לאמי: "אמא, את לא מאמינה, ה-ת-ק-ב-ל-ת-י-!".

אמי הביטה בי בפנים רגועות ושלוות ואמרה: "זה היה ברור לי. אם את לא היית מתקבלת – מי היה מתקבל?"...

התגובה הזאת של אמי, שהיממה אותי באותו רגע, נשארה חרוטה בזכרוני כמו מנוף ענקי ורב עוצמה. אולי האמון שלה הוא זה שהצמיח אותי לאן שאני היום.

זהו תמציתו של האמון היהודי - אמון הוא הידיעה הברורה שהילד שלי הוא ילד צדיק, יכול, בעל מידות טובות, כשרוני, אחראי ועוד. כל אמא וכל בית וסולם הערכים שלו.

הקב"ה טבע בילד את הרצון החזק ללכת אחר ציפיות ורצונות הוריו, והאמון הוא הכח המצמיח, המאפשר את "הולדתן" של הציפיות הללו מן הכח אל הפועל.

סיפור מדהים שקרה לפני כשנתיים, ממחיש היטב את העניין. רב גדול, איש חינוך מוכר וידוע, הגיעה לפיקוח בישיבה "למתקשים" באחת הערים במרכז. בסוף הביקור לקח את רשימת התלמידים וסימן שתים-עשרה שמות. "הילדים האלו לא שייכים לכאן, הם צריכים לעבור לישיבה רגילה", אמר בבטחה לרבנים.

בסוף אותה שנה אכן תשעה מתוך שנים-עשר התלמידים אכן עברו לישיבה רגילה!...

מנהל הישיבה מיהר להתקשר לרב ושאל כיצד ידע שאכן אלו בחורים רגילים ומה ראה בהם. הרב ענה בפשטות: "לא היה לי מושג מי הם ומהם היכולות שלהם. סימנתי את השמות ברשימה באופן אקראי"...

מה קרה כאן?

מכיוון שהרב, לכל הדעות, הוא "בר-סמכא" וסימן את הילדים כילדים רגילים – זה שינה לחלוטין את הציפייה של הרבנים מהם, או במילים אחרות – בתחילה, הרבנים ראו בפועל ילד מתקשה, אבל ידעו שבאמת הוא תלמיד מעולה. הם נתנו בילדים מידה גדושה של "אמון עכשיו", ואכן התלמידים מילאו אחר הציפיות הגבוהות ושיפרו באופן משמעותי את הישגיהם...

אמון עד היכן?

אין גבול ומידה לאמון של אם. מסופר על הרב ש"ך זצ"ל, שלמד בשנות העשרה בישיבה מרוחקת מאוד מביתו. הימים היו ערב מלחמת העולם הראשונה, והדרכים החלו להיסגר לתנועה. גם הישיבות ברחבי אירופה נסגרו והבחורים נשלחו לבתיהם. כשהגיע הרב ש"ך לביתו התפלא להיווכח שאימו דורשת ממנו לחזור ללמוד בישיבה, למרות המלחמה.

הרב ש"ך הצעיר יצא, במצווות אימו, למסע מפרך של חודשים ארוכים ברגל חזרה לישיבה, ועד סוף ימיו שמר, כמזכרת, את הנעליים בהם צעד במסעו זה. לימים הפך, כידוע, לגדול הדור.

זהו אמון. אימו של הרב ש"ך נתנה בו אמון בלתי מסוייג כי לימודו הוא יקר וחשוב מאוד לעם ישראל, וכי הוא נער אחראי ובוגר וילך בבטחה לבדו את הדרך חזרה לישיבה.

אז תגידו: טוב הוא היה באמת משהו מיוחד, אבל הבן שלי?! הוא ילד טוב ונחמד... אבל לא הייתי שולחת אותו ברגל כמה חודשים...

טוב, נניח.

אבל מה עם ללכת למכולת? מה עם כך שהוא מסוגל להכין שיעורים לבדו? מה עם להעסיק את עצמו בחופשה?...

האמון הוא תמיד יחסי לרצונות ולערכים של האמא, ולא יחסי לילד! הילד של כל אמא הוא הוא הרב ש"ך!

אמון בילד - במה?

להאמין שהוא טוב, להאמין שהוא אוהב את התורה, להאמין שהוא לומד ומצליח, להאמין שהוא חברותי, להאמין שהוא אחראי, להאמין שהוא רוצה לעשות מה שאני מבקשת, להאמין שהוא צדיק, להאמין שהוא אוהב את האחים שלו ומשחק איתם יפה, להאמין שהוא אוהב את האוכל שלי (מה, יכול להיות? כן), להאמין שהוא רוצה לבוא אחריי ועוד ועוד.

מנות גדושות של אמון אימהי הם מקור עוצמתי ביותר לצמיחה וחיזוק, ומאפשרות לילד להוציא החוצה את שלל היכולות שטבע בו ה. האמון הוא "רק" מחשבה שונה ודקה, מחשבה אמיתית של טוב, והתוצאות, בע"ה, מרחיקות לכת...

תנסו ותראו!

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.