איך (לא) להיות מושלם?

אני בחור ישיבה בן 20, ונחשב ב"ה לבחור טוב. בימים אלו אני מוצא את עצמי לא פעם מהרהר באפשרות של עזיבת הלימוד בישיבה, ואולי גם של כל אורח החיים הדתי.

אסביר לך מדוע עולה בי הרעיון הזה שוב ושוב ולא מרפה ממני.

מלבד המערכת ההלכתית המחייבת אותנו בשמירת מצוות, הרי שבמקביל קיימת גם ציפייה שנעשה עבודה פנימית. מה שנקרא "עבודת המידות", "שבירת המידות", "עבודת ה´", או כל שם אחר שתקרא לזה.

עבודה פנימית זו, עד כמה שהצלחתי להבין ולהשיג, היא להפוך לאדם איכותי, רגיש ומתבונן יותר. בשפה המקובלת זה נקרא להפוך לאיש צדיק שעשה ´עבודת המידות´, מואס בכל ´הבלי העולם הזה´, ומכוון את כל מעשיו ´לשם שמיים´. כבר אמרו חז"ל – "תלמיד חכם שאין תוכו כברו הריהו כקל שבציבור" – הלימוד כשלעצמו ללא הפנימיות לא שווה הרבה. גם אם למדתי הרבה תורה עד היום, זה לא מנחם אותי כל עוד שאיני מרגיש בתוכי את האיכות שלה.

גדולי הדור הזה – אלה שהשיגו את האיכות וטעמו ממנה, הם אנשים שהתגברו על כל רצונות העולם הזה שהיו להם, שנאבקו בכעס עד לדקויות מדהימות ממש, שנזהרו מחשש גזל ומאבק לשון הרע. כל הספרים המתארים את קורות חייהם מתארים קדושה ומעלה שאינם נחלתי כלל, ולא עוד, אלא שאני מרגיש שאין לי כלל מושג על מה הם מדברים. אני מבין בשכלי את הרעיון של הסיפורים, ואף מתרגש ממנו, אך הכל רחוק ממני ולא שייך אלי. אין לי שום צל של סיכוי להשתוות אל הצדיקים האמיתיים, אלא אם ה´ יהפוך אותי בשעה שאשן לאיש צדיק, אבל אז לא אוכל להכיר את עצמי כשאתעורר בבוקר.

כך נוצר מצב, שבעוד שבישיבה אני נחשב לבחור מן השורה הראשונה, בלבי אני מרגיש אחד מאחרוני האחרונים, שאין בינו לבין נשירה גמורה אלא חוט השערה בלבד. כל זה מפני שאין ´תוכי כברי´ כלל. אמנם לא פעם, בעיקר לאחר הימים הנוראים ויום הכיפורים, אני מחליט שוב לצאת אל יעד הצדיקות ולכבוש אותו. אחרי הכל, מי יעשה זאת, אם לא בחור כמוני, בחור טוב ורציני שמעוניין בכנות להתעלות ולהצליח?

אבל תמיד נכשלתי בגדול ולא הצלחתי בכלום. לכן באות אלי המחשבות המבהילות על פריקת עול וטורדות את מנוחתי.

איני יודע אם תחליט לפרסם את מכתבי. כתבתי אותו מפני שלאיש מכל אלה שאני מכיר לא העזתי לפנות ולספר את האמת על מה שמתחולל בתוכי.

ישעיהו א.

* * *

תשובתו של הרב ארז משה דורון:

ראשית, עלי לציין שרצונך הכנה והאומץ שהיה לך לשטוח בפני את שאלתך, ריגשו אותי ביותר. מי יודע כמה נשמות יקרות כמוך מתייסרות בייסורים דומים ואינן מוצאות את הכח לשאול ולחפש מוצא. אני מקווה ששאלתך תתן מענה גם לאלו שהם פחות אמיצים וחוששים לספר, ושדברי יהיו גם להם למזור.

התשובה לשאלתך היא – כן! צריך לשאוף לשלמות. אכן, תכלית האדם היא לעבוד ולשפר את עצמו ואת חייו הפנימיים ממש כשם שהוא מצווה על שמירת אורח חיים דתי בחיצוניות. אלא שנדמה לי ששורש בעייתך נעוץ בהגדרה מוטעית של המושג "הצלחה" או "התקדמות".

לשיטתך, ולמרבית הצער אינך היחיד שנלכד בשגיאה מרה זו, התקדמות פירושה שלמות. כלומר, כל עוד לא קנית שלמות בלימוד, במידות, בתפילה וכדומה, לא קנית כלום וכל מאמציך היו לשווא.

לדאבוננו, מוצאת שיטה זו סימוכין מבלי משים בסיפורים רבים על צדיקים וגדולי ישראל. כמעט באופן קבוע אנו נתקלים בסיפורים אלו בתבנית שחוזרת על עצמה: "כבר מנעוריו ראו עליו שהוא צדיק...", אתה מוצא מיד בעמוד הראשון של הספר: "מעולם לא שיחק עם ילדים בתלמוד-תורה, רק למד בהתמדה. מידותיו הנעלות היו לשם דבר, תמיד ויתר לכולם, התעלה, התקדש והתרומם". כך עד סוף הספר.

אתה, הקורא הנבוך, מתבייש להודות שעליך לא ראו מילדותך שום סימני צדיקות, שאתה כן אהבת להשתובב כמו כולם. כמו כל אדם נורמאלי היו לך בחייך מעידות וכשלונות, מורדות ועליות, ולשלמות כמו זו המתוארת בסיפורים אלו לעולם לא תוכל להגיע.

"כנראה", אתה אומר לעצמך בשקט כשאיש אינו שומע, "אני – צדיק כבר לא אהיה. עובדה, הלא אתה יודע כמה גדול המרחק בינך לבין אותן דמויות הוד, גדולי ישראל, המתוארות בסיפורים אין קץ".

כוונתם של מחברי הספרים הללו היתה, מן הסתם, טובה – למען ילמדו צעירי הצאן מהי גדולה, וילכו אף הם בדרך גדולים. יחד עם זאת, הם טעו טעות מרה ואנושה בכך שהפכו גדולים אלו לבלתי אנושיים, ותיארו אותם כנשגבים מעם כבר מילדותם. באמת תמונה מסולפת ציירו, כי כל הגדולים, בלי יוצא מן הכלל, נולדו עם יצר הרע כמונו. כמונו הם עלו וירדו, ביקשו וחיפשו, מעדו ונשאו תפילה, ורק לאחר מאבק מתמיד עם הרע הטמון בנפשם, התעלו לאט לאט, מעלה מעלה, וזכו למה שזכו.

על כך כתב שלמה בחכמתו: "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ב ט"ז). גם הצדיק נופל, אך הוא קם ומתחיל מחדש. גם הוא, כשאר האדם, מועד לטעויות ושגיאות. דביקותו בה´ אינה דבר מולד, ומעלתו נובעת אך ורק מעבודתו בקודש, ולא מייחוס כלשהו או מאיזו סגולה ייחודית ופלאית השמורה לו בלבד.

משום כך טורחת התורה להדגיש ולהבליט את מעידותיהם של כל הצדיקים, ללא יוצא מן הכלל. ודאי מעידותיהם היו דקות וקלות ביחס אלינו, אך בעצם הזכרתן מלמדת אותנו התורה שהם היו אנושיים, טעו ושגו. דווקא משום כך, גם אתה הקורא האנושי, מסוגל, בדיוק כמותם, להעפיל לגבהים. גם הם וגם אתה קורצתם מאותו חומר – בשר ודם.

כתב רבי יצחק הוטנר זצ"ל בספרו "פחד יצחק – אגרות ומכתבים": "רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מכל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע?".

    כל התגברות על המידות היא קניין נצח      

אם הצלחה היא רק שלמות, ואם התקדמות משמעה רק להגיע לאותו קו גמר של צדיקות גמורה (ובלתי מושגת), אזי איש, מסתמא, לא יצליח לזכות לה.

תשאל: מי אמר שפני הדברים הם שונים? מה ערך יש בהשתדלות להתעלות רוחנית, אם אין מגיעים אל התכלית והשלמות?

כותב דוד המלך (תהילים קי"ט צ"ו): "לכל תיכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותיך מאד", ומבאר המלבי"ם: "רוצה לומר, בכל הדברים שבעולם, אם רוצים להשיג התכלית צריך תחילה שישלם הדבר, כי התכלית לא יבוא אלא בגמר המעשה, כמו שהישיבה על הכיסא, שהיא התכלית, לא תהיה אלא אם נגמר הכסא. אבל מצוותיך, אחר שהיא רחבה מאד ואי אפשר להשיג בה (את) הקץ... בכל זאת יושג התכלית, כי כל מצווה היא תכלית לעצמה! וגם ההליכה אחר המצווה היא תכלית בפני עצמה! כי עיקר תכלית המצווה היא האמונה שמאמין בה´ ושומע מצוותיו, ונחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו".

בענייני העולם הזה, אם כן, רק כאשר חפץ הוא מושלם יש בו תכלית. בית שלא סיימו לבנותו, אי אפשר יהיה להתגורר בו ולא תהיה בו תועלת. בעבודת ה´, לעומת זאת, כל דבר שהוא בדרך אל השלמות – הוא תכלית לעצמו. כל פסוק שלמדת הוא תכלית לעצמו, כל התגברות על המידות היא קניין נצח, אף בטרם השלמת את עבודתך. יתירה מזו, אף "ההליכה אחר המצווה היא תכלית בפני עצמה". כלומר, אפילו הרצון וההשתדלות להתעלות ברוחניות נקראים הצלחה. זאת אף אם לא פעלת כלום מלבדם – שהרי במידת מה כבר קנית שלמות!

  שלמות במונחים של עולם הזה: הכל או לא כלום  

שורש שגיאה זו בתפיסת השלמות הוא קדום מאד, וכמובא במדרש – זה היה שורש מפלתם ואובדנם של אנשי דור המבול. דור המבול היו בעלי דעה רחבה ובקיאים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך, עד שגזר ה´ כליה גמורה על עולמו?

אנשי הדור ההוא ידעו כי מלחמה לטוב ולרע מתחוללת בנפשם. היו להם מנהיגים מורמים מעם: חנוך, מתושלח, נח, והם בודאי עוררו את ההמונים ללכת בדרך הטוב והישר. לא פעם ולא פעמיים ניסו אנשי דור המבול לתקן את דרכיהם ולבקש את האור, עד שקמו מתוכם אנשים ואמרו – די!

"מה ש– די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע (נתפלל) בו" – אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. אם כן, מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת שנפיק ממנה?

להגיע אל הטוב בשלמות איננו מצליחים, מהתאוות אסור לנו להנות, שכן יסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להיפטר מהם לגמרי! הבה נחליט להתמכר לרע עד הסוף, וכך נוכל לפחות להנות מהעולם הזה.

"אין תוצאות", טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות... לכן, אם לא נקבל הכל – נבחר בלא כלום, וגרוע ממנו – ברע לשמו. הכל או לא כלום!". מן הבחירה ב´לא כלום´ רוחני, קצרה הדרך עד שהגיעו ל´לא כלום´ ולאבדון מוחלט של העולם במבול.

דווקא השאיפה לשלמות – היא שעמדה להם לרועץ והמיטה חורבן על ראשם.

הם רצו שלמות כפי שהם מבינים אותה – שלמות במונחים חיצוניים של העולם הזה: תנו לי את הכל – עכשיו. אני רוצה להיות ´הכי´... לא רק הכי עשיר והכי גיבור, אלא גם הכי צדיק, הכי רוחני, והכי תלמיד חכם...

ה´ אומר לנו בתורה ובדברי חז"ל, ששלמות אמיתית אין פירושה דווקא להגיע לקו הגמר, אלא כל תנועה וכל צעד בדרך אליו נקראת שלמות.

ואנו? כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ומוצלחים ממש ועד הסוף, האין גם אנו נוטים לוותר על הכל? האין גם אנו נוטים לבטל את ההישגים הקטנים, החלקיים והשבריריים שלנו אל מול השלמות הבלתי מושגת?

כמה אפשר לחיות עם ייסורי מצפון ועם ריחוק משלמות? מחשבות ורגשות כאלה מובילים רבים – כשם שהובילו אותך, וכשם שהובילו את דור המבול, אל המסקנה הנואשת והשגויה שמוטב לוותר על הכל.

 השלמות האמיתית - עשיית רצון ה' היא היא השלמות 

אותה שאיפה לשלמות, אף שיש לה בוודאי מקור קדוש בנפש, טמון בה גם שורש רע, תהומי וחשוך. תפיסת "הכל או לא כלום" ברוב המקרים אינה אלא התבטאות בוטה של מידת הגאווה.

הגע בנפשך. אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות אל השלמות המקווה בלימוד, בתפילה, או בעבודת המידות, אין ספק שמשם – בלי שום יכולת להתנגד – היינו נופלים אל תהום הגאווה. "ראו כמה הצלחתי, כמה אני צדיק ולמדן...". היינו מדמים כי אנו מושלמים, ובאמת היינו מוטלים בתהום הנוראה אליה לא חודרת אפילו קרן אור. הרי על המתגאה קורא ה´: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה´).במסכת סנהדרין ק"ד מתואר מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה´ בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא – אחר שתפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, אמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן, אמר לו (ירבעם להקב"ה): "מי בראש?", (ענה לו הקב"ה) "בן ישי בראש". (אמר ירבעם) "אי הכי לא בעינא" (אם כך איני רוצה).

הקב"ה פונה לירבעם ומציע לו שיחזור בו ממעשיו הרעים, ויטיילו שניהם יחד עם דוד המלך (!) בגן עדן. ירבעם הרשע, לא רק שאינו מתפעל מכך שהקב"ה בכבודו ובעצמו מציע לו את עסקת חייו, כל מה שמטריד אותו הוא "מי ראשון", ומשום כך הוא מוכן לוותר על הכל!! מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הרגש המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". אני רוצה רק הכי טוב! ואם לא אז את הכי רע. רק לא בינוני...

בעולם האמת ההפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול, ומי שהוא גדול – הוא קטן", מכריז ספר הזוהר (חלק א´ דף קכ"ב). השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וריחוקו משלמות באורך רוח ובסבלנות, הוא הגדול באמת. הוא – שאין לו במה להתגאות ולהתפאר, נותר לו רק לעבוד את ה´ לשם שמיים, ו"טוב מעט בכוונה (ולשם שמיים) מהרבה שלא בכוונה" (ולא לשם שמיים).

הגדול, לעומתו, הרוצה לבלוע הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת. שאיפת שלמותו אינה אלא פניה אחת גדולה של רצון להתפאר, ומשום כך הוא חפץ להשליך הכל כשאין גדולתו עולה בידו כרצונו.

"כי עיקר תכלית המצווה היא האמונה שמאמין בה´ ושומע מצוותיו, ונחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו". נחת רוח כזו – מושגת בכל מעשה קדוש ובכל מצווה, בכל רגע של לימוד ובכל מילה של תפילה. אף "ההליכה אחר המצווה", כלשון המלבי"ם, כלומר הרצון והכוונה, "היא תכלית בפני עצמה"!  

זוהי השלמות המסתתרת בכל תנועה של קדושה, ואין שלמות אחרת מלבדה!