במה נוגע לנו חורבן המקדש?

מהותו של חשבון הנפש מתרכז לאחר מאורע חשוב או אירוע מטלטל שעובר על האדם או על האומה. במקום לעבור לסדר היום ולצרוב את אותו אירוע במעמקי הזיכרון, יש לשאוב ממנו תובנות מעשיות לכלל ולפרט.

כשקיימת ידיעה שאין מקרה בעולם, אלא הכל מכוון ומודרך על ידי כח עליון, קל יותר להבין את הצורך של לקיחת מסרים להמשך החיים. קל יותר, ומתבקש יותר, להבין שאין לתת לאירוע לחלוף על פנינו מבלי להפנים את המסר שהוא טומן בחובו.

כשאדם נושא אשה, התורה דורשת ממנו: "נקי יהיה לביתו שנה אחת". התורה מצווה על האדם, בשנת הנישואין הראשונה, להשקיע ולהתרכז כל כולו בבניית ביתו, עד שלא יוכל להיות עסוק וטרוד בדברים חדשים - מעין "ירח דבש" להתבוננות ולהתחדשות. כך, להבדיל, אף באבל של אדם לאחר פטירת קרוביו, הוא מחוייב לעזוב את שגרת יומו, מקום עבודתו ומשפחתו, ולשבת על הארץ שבוע ימים. אפילו ללמוד תורה אסור לו. הוא מחויב לשבת עם עצמו, ולא לתת למאורע שעבר עליו, בפטירת קרוביו, לחלוף מבלי שישאב ממנו תובנות להמשך שגרת יומו.

ישנו סיפור מפורסם על נשיאה של צרפת, נפוליאון, אשר ביקש לשוטט ברחובות פריז, כאשר הוא מחופש לאדם פשוט. כך ביקש ללמוד מקרוב על שגרת חייהם של אזרחיו, לשמוע ביקורת על הנהגותיו, ולקבל אינדיקציה אמיתית לנעשה בארצו. כשהוא מחופש לאזרח פשוט, נכנס נפוליאון לרובע היהודי. הרחובות היו שוממים והוא לא ראה איש. כך עד שפגש ילדה הולכת לבדה. "היכן כל האנשים?", שאל אותה נפוליאון. "בבית הכנסת מתפללים", השיבה.

בצעדים שקטים נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ומחזה לא שגרתי התגלה לפניו - עשרות אנשים יושבים על הרצפה: זקנים, נערים וטף, יושבים ובוכים, כאשר הם שופכים דמעות כמים. אין איש שם לב לכניסתו לבית הכנסת. חושך מוחלט היה אז, למעט נרות בודדים שריצדו בפינות בית הכנסת.

כך המתין נפוליאון במשך זמן מה, עד לסיום התפילה, כאשר הוא עומד ומשתומם על מה ולמה אבלים אזרחיו, הרי לא חסרה להם פרנסה, וכי פרצה מגפה בעירו שאין הוא מודע לה? או שסכנת מלחמה מרחפת עליהם?

מתוך סקרנות גדולה פנה לזקן שבחבורה, ובפינה צדדית הזדהה בפניו. אח"כ שאלו: "איזו צרה משותפת יש לכם? בוודאי אני יכול לסייע לכם". ענה לו אותו קשיש "היום ט' באב". למראה פניו הלא מבינות של נפוליאון, הוסיף אותו זקן "היום לפני כאלפיים שנה נחרבו לנו שתי בתי המקדש – תחילה הראשון, ולאחר כמה שנים אף המקדש השני. כך מדי שנה בשנה, דור אחרי דור, אנו אבלים ומבכים על אובדנו של משוש ליבנו".

משתומם, אחוז התפעלות, אמר נפוליאיון לאותו קשיש: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".

* * *

אנו עומדים לפני תקופה בת שלושה שבועות, שתחל ביום י"ז בתמוז, הזמן בו פרצו חייליו של נבוכדנצר בפיקודו של נבוזארדאן את חומות ירושלים, עד ליום ט' באב - היום בו נשרף מקדשנו ונחרב היכלנו. השאלה היא: איזו תובנה ואיזה מסר ניקח איתנו מהימים הגדולים הללו לתוך שגרת יומנו? האם יהיו אלו ימים עם זיכרון עמום שיחלוף, או שיהיו אלו ימים בהם ניקח איתנו מסר משמעותי לכל השנה, שיחולל בנו שינוי?

במדרש (איכה רבתי פיתחתא כב) קבע רבי יהושע מכפר סכנין, כי הסיבה העיקרית לחורבן היא ההשחתה המוסרית שבין אדם לחברו: "הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ" (ישעיה ה'). ביאר שם רבי יוחנן, שאין הכוונה שהעשירים גזלו את אדמת העניים ביד חזקה ללא תמורה, אלא הכל היה על פי הדין והחוק, כי העשיר הראה את עצמו בפני העני כנדיב הבא להלוות לעני כסף בשעת דוחקו, אלא שעשה הכל על מנת שנחלתו של העני תהפוך לרשותו, שהרי זה מגיע לו "בשעבוד חובו". עונשם הגדול של עשירים אלו היה, שלא רק שלא קיבלו את נחלת העני שגזלו "כחוק", אלא אף איבדו את ביתם שהיה להם "בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב".

הדברים נשזרים עם דברי הגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב): "לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". ביארה הגמרא, שכוונת הדברים, שלא נמצאו בירושלים אנשים ישרים ונאמנים בתחום של בין אדם לחברו, בענייני משא ונתן. בוודאי שהם לא גזלו וגנבו, ולא הייתה כל סיבה מוצדקת להענישם או לכלאם בבית הכלא. הגמרא מוסיפה ש"חרבה ירושלים משום שהעמידו דיניהם על דין תורה". כלומר, הם העמידו את אורח חייהם על הדינים הפשוטים, ללא כל מאמץ לעשות מעבר לזה. ללא כל מאמץ לחשוב כיצד הם היו חפצים שחבריהם יתנהגו כלפיהם.

כמה שהדברים נכונים גם לימינו אנו.

כמה נכון הוא, שאם נתבונן כל אחד על שגרת יומו, נגלה כמה פעמים אנו עוצמים עיניים מחשש להתחייב לעזור לזולת בצרה, כמה אנו בודקים את צעדינו סביב הציר - האם זה מה שהתורה מחייבת אותנו או לא. עם זאת, כשאנו מצפים לעזרה מהאחר, אנו מחכים ליוזמה מצידו, ותמיד מצפים שילך איתנו לפנים משורת הדין.

זו הסיבה שנחרב בית המקדש! 

איבדנו את ה"עם סגולה" שבנו, הן בעיני עצמנו והן בעיני אומות העולם. זאת רק משום שלא חשבנו מעבר למה שאנו מחוייבים לחשוב. אמנם החלטנו להיות אזרחים "שומרי חוק", אבל ללא טיפת התנדבות ויוזמה מעבר למה שהחוק מחייב אותנו.

כך נבנה מחדש את המקדש: לו רק נשכיל להיות יוזמתיים יותר בעזרה איש לרעהו, לו רק נחוש את האחר בשעת צרה, בדיוק כפי שאנו מצפים שיחושו ויתחשבו בנו, אזי כל מעשה שכזה יהיה אבן נוספת בבניית בית המקדש.

אסיים באחד משירי הילדים, שילדי שיח שרים לעצמם מדי פעם:

"כל מצווה היא אבן בבית המקדש – אני מתכוון לבנותו מחדש. מצווה למצווה מתחברת – כך נבנה מקדש לתפארת. כל מעשה טוב שלי יביא – את אליהו הנביא".

שנזכה לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.