כמה אתה חשוב בעיני השם: דבר תורה לפרשת במדבר

"למה אבא של גבי, השכן, קונה לו בכל יום מתנה", שאל עוז את אביו, "ואתה לא קונה כלום?"

אביו פתח זוג עיניים תמהות: "אם אבא שלו קונה לו בכל יום מתנה, למה גם אני צריך לקנות לו?..."

* * *

במניינם של בני ישראל בפרשתנו, התורה מדגישה שני דברים: א. שהמניין נעשה "במדבר סיני". ב. שצריכים למנות את בני ישראל "במספר שמות".

בנוגע לנקודה הראשונה, כבר עמדו המפרשים על כך שההדגשה של "מדבר סיני" רומזת בעצם לתורה הקדושה שניתנה בהר סיני, וב"טוּר" – ספר ההלכה הראשוני והמרכזי לאחר התלמוד – נכתב שלכן תמיד קוראים פרשת "במדבר" לפני חג השבועות – מתן תורה.

קדוש עליון וצדיק נשגב היה רבי שלומק'ה מזוויעהל, באחרית ימיו עלה מרוסיה והתגורר בירושלים עיר הקודש. משמשו של רבי שלומק'ה, היה יהודי ענק רוח אף הוא, ודווקא בשל גדולתו ומעלתו, ראה לעצמו זכות להיות משמשו של הרבי הנערץ. רבי אליהו רוט היה שם התלמיד.

"באחד הימים" – סיפר רבי אליהו – "הלכנו אני והרבי לכותל. היה זה עוד טרם קום המדינה, שכן הרבי נפטר בשנת תש"ה, ובדרך התבטאתי בצורה קשה על אחד מראשי הציונים שבאותה תקופה פעל להעביר על דתם מאות ילדי עולים מארצות מזרח ומערב, דמי רתח בקרבי והפלטתי מפי: 'יימח שמו'...

"הרבי לא הגיב כלום בשעת מעשה. בדרכו אל הכותל היה דבוק בשרעפים ולא רצה לשוח שיחה בטלה בעת שהתקרב למקום המקדש. אולם מיד כאשר עזבנו את שטח הכותל בחזור, הזדעזע הרבי והוא שאל בצער נוקב: 'איך ייתכן לומר על יהודי יימח שמו?!'

"'בכלל' – הוסיף הרבי להקשות – 'ייתכן שיהודי זה חשוב הרבה יותר ממך וממני בשמים. אולי הוא לא עשה מצוות רבות, אבל המצוות שכן עשה הן מעל ומעבר בכוונתן הפנימית ממה שאני ואתה יחד עושים. איך ניתן לכנותו בכזה כינוי?'...

"בשעת מעשה", סיפר רבי אליהו לאחר שנים, "היה שלב שבו התחלתי להרהר ברצינות שמא פורק עול זה גדול יותר מהרבי מזוויעהל..." עד כדי כך הצליח הרבי לשכנע את משמשו שיהודי יכול להיות חשוב מאוד בשמיים, כיוון שיש מצוות שהוא מקיים בצורה הטובה ביותר. ובעיני הקב"ה הוא חשוב הרבה יותר בקיום מצוות אלו מיהודים אחרים".

כעת נשוב לשאלה הנוספת: מדוע נמנו עם ישראל "במספר שמות", קרי: שכל יהודי לא רק נספר בתור ספרה, אלא טרחו לציין את שמו ורק אז הוא נכנס לכלל הנמנים. מה העניין המיוחד בספירה שֵׁמִּית?

אומר החיד"א, שכאשר יש יהודי שאינו מסתדר עם חברו והוא רוגז ורוטן עליו, הוא לא יציין את שמו ויימנע מכך ככל האפשר. הוא ידבר עם בני ביתו אודות השונא שלו ויכנה אותו: "ההוא", "החצוף הזה", וכהנה וכהנה תארים עוקפים, העיקר שלא להוציא את שמו מפיו...

מכלל לאו אנו שומעים הן, ממשיך החיד"א, שכאשר יהודי אוהב את חברו, יש לו תענוג מיוחד בהזכרת שמו בכל משפט ואפילו כמה פעמים, ולפעמים בתואר חיבה.

פעמים רבות חושב לעצמו יהודי: אינני חשוב לכלום. מה לימוד התורה שלי שווה כשאני לא מיישם אותו בפועל, או כשאני לא לומד באופן סדיר?

מחדש לנו רבי משה פיינשטיין שדבר זה רצתה התורה ללמדנו בתחילת הפרשה: כל יהודי נספר בשמו דווקא, כפי שלמדנו מדברי החיד"א – מורה הדבר שהוא חשוב לפני הקב"ה ובלעדיו המנין אינו שלם.  

לפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו, התורה פונה לכל יהודי ומראה לו את גודל חשיבותו במעלה שמיוחדת רק לו, ומדרבנת אותו להתחיל כעת מחדש לקבל על עצמו את עול התורה.

* * *

המחנך הנודע רבי יחיאל יעקובסון שליט"א אמר: כשם ש"גָּנוּב" הוא חפץ ש"גנבו אותו", ו"רָטוּב" הוא דבר ש"הרטיבו אותו", כך "חָשׁוּב" הוא מי שאחרים חושבים עליו. שכן איש לא מקנא במי שרואה את עצמו כחשוב, ואחרים אינם רואים בו כן...

למרות שהקב"ה רואה בכל יהודי את המיוחדות שבו, חושב עליו באופן תדיר, ואפילו קונה לו מתנות –  כהכנה לקראת קבלת התורה עלינו להידבק במידותיו, לראות בזולת את המעלות הייחודיות לו, ותמיד לזכור את האפשרות שהוא חשוב יותר מאיתנו, בשל מעשיו הטובים.