החלימה מפגיעת ראש קשה: "ה' פצע וריפא אותי באותה נשימה"

מי שיתבונן על אילנית חורי כיום, וישמע את דיבורי האמונה היוקדים שלה – יתקשה להאמין כי מדובר באישה שעברה שבעה מדורי גיהנום, עוד בעולם הזה: פגיעת ראש קשה שבעקבותיה נאלצה לעבור אינספור ניתוחים, שיקום ארוך בבית לוינשטיין עם חותמת רפואית של 'אין תקווה', וכל זה לפני שהספיקה להגשים את חלום חייה, להתחתן ולהביא ילדים לעולם.

ביום שבו נקטעו חייה הרגילים באיבם, הייתה חורי (40) בדרכה לקו חלוקת המזון הקבוע שלה לאנשים נזקקים – חסד אותו השתדלה לעשות מדי שבוע "כדי לעשות לאנשים טוב על הלב". אלא שלפתע, בשבריר שנייה, איבדה חורי את השליטה על הרכב בו נהגה והתנגשה חזיתית בג'יפ שהגיע מן הכיוון הנגדי. התוצאה הייתה קשה מנשוא: גופה עף בעוצמה החוצה והתרסק על הכביש. כשהגיע צוות מד"א נאלצו הפרמדיקים לקבוע את מותה. "אמרו שאין מה לעשות ורצו לכסות את גופתי. דופק לא היה, הכל שבור ומלא דם – אפשר להבין אותם", היא מחייכת לעומתי כשהיא נזכרת בסיטואציה המפחידה.

אילנית חורי כיום. "אני וה' - זה סיפור אהבה"

אלא שאז נכנס ה' לתמונה, בצורה של פרמדיק מעפולה שהזדמן למקום 'במקרה'. "הפרדמיק פנה לצוות שלי ושאל אם הם צריכים עזרה. הם ענו לו: 'חבל על הזמן שלך, סע. אין מה לעשות'. אבל הוא לא ויתר עליי", משחזרת חורי בהתרגשות את הרגעים ההם, ומספרת על הדרך הייחודית בה התעקש הפרמדיק להציל את חייה. "בדרך הקונבנציונאלית לא היה מה לעשות. רק מאוחר יותר התברר לי שהוא עשה חתך באמצע הגרון, והחדיר לשם קשית – דרכה הונשמתי במשך 50 דקות, עד שהגענו בטיסה לבית החולים רמב"ם".

וגם בבית החולים, כשהיא חבושה בראשה ועם פלטינות ברגליים – לא נתנו לה הרופאים סיכויים רבים לשרוד. 15 יום שכבה על מיטת בית החולים ללא ניע – בלי הכרה, מרוסקת ומונשמת, חצי בן אדם. למרבה האבסורד נודע לה, כי אותו פרמדיק שהציל את חייה התקשר לרמב"ם לשאול לשלומה – אך התשובה שקיבל מהצוות הרפואי אודות מצב הפצועה שהגיעה זה עתה, הייתה: "זיכרונה לברכה".

"חודשיים שהיתי במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם, ולאחר מכן הוחלט להעביר אותי למחלקת טיפול נמרץ בבית לוינשטיין.  אף אחד לא ממש האמין שאצליח להשתקם ולצאת מהמצב בו הייתי, הצעד הבא עליו חשבו הרופאים הוא להעביר אותי להוספיס (מוסד לטיפול בחולים סופניים) – אבל הוריי התנגדו לכך בתוקף, וניצחו".

להיות בתוך החושך ולהרגיש בתוך האור

גם לאחר שהועברה חורי לבית לוינשטיין, נדמה היה שאין שום התקדמות במצבה. אחרי חודשיים קשים, החליטה אמה לקום ולעשות מעשה. "אמא ניגשה לאחת הרופאות, התחננה ובכתה באוזניה שתעזור לי. למזלנו הקב"ה ריחם, ועשרים דקות לאחר מכן – התחלתי טיפול שבועי בריפוי ועיסוק". בכל אותה תקופה הייתה חורי מוקפת בחברות ומשפחה שביקשו להפיג את צערה, כולל תורנויות מסביב לשעון, בטיפולים הסיעודיים שנזקקה להם.

מאין שואבים כוחות התחדשות וריפוי, במצב כזה?

"בימים של לפני התאונה, עברתי לקיבוץ דתי והתחלתי להתחזק. כמובן שלעובדה שכל החברות שלי מהקיבוץ ליוו אותי בתהליך הזה יש משקל גדול מאוד, אבל מעל לכל אני חושבת ששאבתי כוחות מהעובדה שלא עסקתי בשאלה 'מתי אחזור לעצמי, אם בכלל?'. ידעתי שהשם פצע וריפא אותי באותה נשימה, עם אותה היד. והאמנתי שהוא יעזור לי".

אין בך כעס על כל מה שקרה לך?

"להיפך. לפני הפציעה לקיתי במנות גדולות של גאווה, ואם הייתי נשארת כמו שהייתי – לא חושבת שהייתי זוכה לכל המתנות שזכיתי להן אחרי הפציעה".

כמו מה למשל?

"אחרי ההתפרקות לגורמים, למדתי להעריך את הדברים הקטנים שיש לחיים להציע לי, ולא להפסיק להודות עליהם – יצירה יפה שיצרתי במו ידיי, חברה שהגיעה לביקור, תנועה שהצלחתי לבצע בעצמי - למדתי לשמוח במה שיש לי עכשיו, ובזכות זה קיבלתי את בן הזוג המקסים שעמו זכיתי להתחתן. אחרי ההתאוששות מהפציעה ותהליך השיקום, ניסו להכיר לי כל מיני בחורים שאינם לרוחי – בעלי קשת של בעיות רפואיות ואפילו נפשיות, אבל אני לא ויתרתי. לעיני רוחי דמיינתי את האדם שעמו אתחתן, וידעתי שאתחייב אך ורק לאדם שימצא חן בעיניי".

אתם חושבים שזה לא קרה? ובכן, חשבו שנית. כיום נוסעת חורי ברחבי הארץ ביחד עם אמה, כדי לזכות את הרבות עם סיפורה, בליווי מצגת מרגשת של תמונות מלפני ואחרי התאונה. "היום אני אדם אחר, אני וה' – זה סיפור אהבה מתמשך", אומרת חורי. "ה' לא אכזב אותי ושלח אליי את הזיווג משורש נשמתי ממש, והיום אני אם לארבעה ילדים מדהימים. עד היום, כשאני טיפונת נופלת לעצבות או חולשה, אני מזכירה לעצמי את אהבת ה' האינסופית כלפיי, ובטוחה שלכן עשה את מה שעשה איתי. כי הכל לטובתי – הן בעולם הזה והן בעולם הבא, גם אם לא תמיד אני יכולה לראות את זה".