נצח ישראל למהר"ל מפראג

  על המחבר  

רבי יהודה לִיוָא (הנודע בכינויו ´המהר"ל מפראג´) הוא מגדולי ההוגים היהודים שלאחר ימי הביניים. למשנתו ההגותית היתה השפעה כבירה על הזרמים השונים שפעלו בעם היהודי בעת החדשה: החסידות, תנועת המוסר והציונות הדתית. המהר"ל ניזון מזרמי מחשבה מיסודם של גדולי ההוגים היהודים בימי הביניים, אך רבו הרעיונות המקוריים שהוריש לבאים אחריו.

המהר"ל נולד בפוזנן שבפולין בשנת רע"ב (1512), לאביו רבי בצלאל - שהיה גדול בתורה ובן למשפחה מיוחסת ששושלתה מגיעה עד לדוד בן ישי. ככל הנראה למד המהר"ל את רוב תורתו בלימוד עצמי, ולא ידוע לנו על שום רב מובהק וגדול שלמדו תורה. מתלמידיו ידועים החכמים: רבי אפרים לונטשיץ מחבר פירוש "כלי יקר" על התורה; רבי יום טוב ליפמן העליר מחבר פירוש המשנה "תוספות יום טוב"; רבי דוד גאנז ועוד.

על אף פעילותו החינוכית, הרבנית והציבורית הענפה, הקדיש המהר"ל זמן רב ליצירתו הרוחנית-ספרותית. תוצאות שקידתו זו באים לידי ביטוי בספרות רחבה שרובה בתחום ההגות והמוסר. להלן הידועים שבספריו: גור אריה (ביאור פירוש רש"י על התורה), גבורות ה´, דרך חיים על פרקי אבות, נתיבות עולם, תפארת ישראל, באר הגולה, אור חדש ועוד. 

המהר"ל נפטר בשנת שס"ט (1609) בהיותו בן 97 שנים.

 על הספר:  

ספר "נצח ישראל" למהר"ל מפראג, הוא הספר החשוב ביותר העוסק במהות גלותם של ישראל - שהוא השלב הארוך, המאפיין והקבוע ביותר בתולדותם - ובבירור המשיחיות היהודית וגאולתם של ישראל. אמנם העיסוק בהבנת מהות גלות ישראל וגאולתו אינו חידושו של המהר"ל, וכבר בתנ"ך, ספרות חז"ל ובספרות הראשונים (אמונות ודעות - לרס"ג, הכוזרי לריה"ל ועוד), עסקו בנושא זה רבות ופותחו והועלו רעיונות רבים. אך עד לכתיבתו של הספר "נצח ישראל" לא נמצאה בהגות היהודית תיאוריה שתסביר באופן כללי ומקיף את הוויית הגלות, טבעה ועצמותה, והקשר הטבעי והמוכרח בינה לבין הגאולה.

"נצח ישראל" נכתב בעיקר כדי להסביר, שאף על פי שעם ישראל בגלות בכל קצוות העולם, אין שום גורם סוציולוגי שיביא לכלייתו - "כי בחיבור הזה יתבאר כי ה´ יתעלה נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם"!

ואף שמציאות קיומית זו של עם ישראל בגלות - גם אם לא תביא לכליונם - מחזקת, לכאורה, את טענות הנצרות בדבר כישלונם של ישראל מלשמש עוד כאומתו הבלעדית של הקב"ה, צריך לזכור ולהתעודד מן העובדה שהגם שתופעת גלות עם (כל שהוא) מארצו, גורמת באופן ודאי וטבעי להיעלמותו מעל במת העולם, הרי שלגבי עם ישראל עובדה זו לא מתקיימת ולא תתקיים גם באורך הגלות.

וההסבר לכך, קובע המהר"ל, היא עובדת בחירתם של ישראל על ידי הקב"ה; לא בזכותם ועקב מעשיהם - עובדה שיכולה היתה להתערער בעקבות שינוי המעשים - אלא כחלק מתוכנית-על של הקב"ה הקושרת את בחירתם בבריאה באופן אינטגרלי.

לגלות ישראל תכלית, כוונה ומטרה אחרת מאשר כפרת עוונם, ומתברר - ביסוד שיטתו של המהר"ל -  שהגלות היא אף תנאי הכרחי ורקע לגאולה.  והיות והגלות אינה טבעית לקיומו של עם (כשם שאינה טבעית כל חריגה מהסדר הטבעי בתופעות הטבע), בוודאי עתיד העם - ולענייננו עם ישראל - לחזור לארצו ולמולדתו! ובלשונו של המהר"ל: "בלתי טבעי הוא הגלות לעמוד האומה היחידה שלא במקומה המסודר לה, ואם יש שינוי בסדר המציאות - הוא לפי שעה בלבד... ולבסוף יחזור אל הסדר שלו".

המהר"ל גם קובע שהגלות, הסבל והייסורים, אינם ממעטים מדמותם של ישראל ואינם מסכנים את קיומו - "האדם יחשוב כי הייסורין שהם באים על ישראל לכלותן, אדרבה, באים לטהר ולנקות זוהמת החטא... ובזה הם דבוקים בו יתברך... ואדרבה, הייסורין נותנים להם קיום ועמידה... מכל מקום הכליון אין בהם, ולא שייך זה בהם כלל, ואדרבה - הפורענות והצרות שבא עליהם - הוא קיומם".

לקריאת הספר המלא, לחצו כאן.