שו"ת תנ"ך

שלום וברכה. כתשובה אקדים מה שכתוב בספר עבודת ישראל להגה"ק מקאז'ניץ זי"ע, שמכך שיעקב זכה לנבואה בעת הנשיקה, וראה שלא תזכה להיכנס עמו למערת המכפלה (ולכן התחיל לבכות), הרי ברור שהנשיקה היתה טהורה ללא שמץ של חטא, אחרת לא היה זוכה ממש באותה העת לרוח הקודש. וזו לשונו: "לא היה אדם שכבש לגמרי את יצר הרע כמו יעקב אבינו שלימו דאבהן, שהיה בן פ"ד שנים וגיבור בגבורתו, שהיה מעביר האבן מעל פי הבאר כמי שמעביר הפקק מעל הצלוחית, ואף על פי כן לא נתעורר בכוחו חלילה לשום תאוה רעה, כמו שאמר (בראשית מט, ג) ראובן כוחי וראשית אוני שנולד מטיפה ראשונה, וכתיב (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל, ואמרו שבע נשיקות, ובודאי היו הנשיקות בקדושה גדולה, ואיזה יחוד נפלא, וכמו שאמרו (ב"ר ע) על עניין ויבך, שראה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה.

"ומסתמא כשהיה בשעה זאת ראוי לרוח הקודש, מסתמא לא היו הנשיקות חלילה במחשבה גשמיות, רק בדביקות בעולמות עליונים, ומי כמוהו קדוש ישראל". ובספר השל"ה הקדוש (פרשת ויצא תורה אור אות ד) האריך לבאר את הסודות אליהם כיוון יעקב בנשיקות, עיין שם. מרן הארי ז"ל בספרו פרי עץ חיים (שער השבת - פרק יד) דן גם כן בסוד הדברים, ולפי דבריו ברור שיעקב נישק את רחל בידיה, וכמבואר במדרש גם כן, שהיה זו נשיקה של קריבות, מאחר והיו יעקב ורחל בני דודים, ונשיקה של קריבות, ובפרט כשהילדה קטנה, אין בה עניין של גנאי גם לפי הפשט. ובספר הקדוש אגרא דכלה ביאר את העניין כך: "הכתוב משמיענו בזה לפי פשוטו גודל קדושת יעקב אבינו, שהיה עניין הזיווג אצלו בלי התבייש מבני אדם, כי כל כך היה דבוק בהשי"ת ועשות רצונו, עד ששם העניין הזה אצלו כציצית ותפילין, אשר לא יתבייש האדם לנשק החפץ של מצוה לפני כל, על כן נשק לרחל חפץ של מצוה לפני הרועים, כי לא עלתה על לבו מגודל דביקותו שזה דבר מכוער בעיני הבריות המתנהגים בחומריות למלאות התאוה. שכל כך היה רחוק מחומריות העולם, עד שלא עלה על לבו שזה פועל מגונה, אשרי האיש שככה לו".