כשלג ילבינו: סיפורה של משפחה יהודית אחת במחנות הכפייה בסיביר

"בשעת לילה מאוחרת של ה-14 ביוני 1941 התעוררנו לשמע נקישות ממושכות בדלתנו. על שאלתנו מי שם, הכריז מישהו ברוסית: 'פְתַח, אנו מן הנ.ק.ו.ד.' (ארגון הביון החשאי של המשטר הקומוניסטי הרוסי הידוע לשמצה גם בכינוי - הק.ג.ב). שניים התפרצו לחדרנו הקטן באקדחים שלופים. הם ערכו חיפוש יסודי, וציוו עלינו להתכונן לדרך תוך 20 דקות. הורשינו לקחת חפצים עד 100 ק"ג. באפלת הלילה הובילונו במשאית בליווי חיילים לתחנת הרכבת. אסרו עלינו להיפרד מההורים ומקרובים. הוכנסנו לקרון-משא, הדלתות נסגרו על מנעול ובריח וזקיף סובייטי שמר עלינו... ביום המחרת הופיעו אמא, אבא, אחים ואחיות. עומדים הם מרחוק ואין מרשים להם להתקרב. מבעד לאשנב המסורג אני רואה אותם בוכים... למחרת באישון הלילה, באחת התחנות, דפקו על דלת הקרון ושאלו על ניסן. הוא נצטווה לצאת את הקרון ויותר לא ראיתיו. הוא נספה במחנה רֶשוטי ב-1942..."

זהו תיאורה של בתיה לבית פֶּרֶבוזניק וניסן גולדשמידט מיאנובה, שנאלצה להיקרע ממשפחתה ונשלחה למחנות העבודה בערבות סיביר. תיאור פרטני מצמרר אחד מתוך סיפורי הגירוש של רבבות יהודים מרחבי פולין וליטא שהוגלו מביתם במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי המשטר הסובייטי, ונשלחו לעבודות כפייה באחד המקומות הקשוחים, הסוערים והעוינים ביותר בכדור הארץ – סיביר.

חבל סיביר הוא שטח אזורי ענק ממדים ברוסיה הגובל עם מדינות רבות, והוא גדול יותר מקנדה, המדינה השנייה בשטחה בעולם. מספיק לשמוע את השם סיביר, כדי ללקות בצמרמורת שמתלווה למחשבות על הקור הנורא והמאיים ששורר באקלים הסיבירי, בייחוד בעונת החורף.

בשל היותו אזור מבודד וקשה לחיים, היה חבל סיביר במשך זמן רב מקום להגליית אסירים, הן בתקופת שלטון הצארים והן בתקופת השלטון הקומוניסטי. במהלך השנים, עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, יהודים רבים נאלצו לעזוב את הכל, כאשר הם משאירים מאחוריהם את החיים, הנכסים, הפרנסה והמשפחה לטובת גלות מרה אל הלא נודע. גלות קשה ונוראה שאליה לא תמיד ידעו איך או לאן נכנסים, אך ודאי שלא איך יוצאים.

בכתבה שלפניכם, תיחשפו לראשונה לסיפור הגבורה שאורג בתוכו גלות של ייסורים, עינויים, רעב וסכנות חיים רצופות, שבהם עמדה משפחה יהודית אחת בעוז רוח ובתעצומות נפש בלתי ניתנים להמחשה או לתיאור. הסיפור המרתק והמצמרר הזה, שאותו שמע כותב השורות ממקור ראשון, מפי דודו, הוא אומנם סיפורה הפרטי של משפחה אחת, אך הוא מגלם ללא ספק בזעיר אנפין – סיפורו של עם, עם רדוף, נדכה ונכאה, למוד גלויות והצלה, הלוא הוא עם ישראל, שמאז צאתו ממצרים חווה על בשרו גלויות פרטיות וכלליות אין ספור.   

תינוקות על רכבת המשא

כאשר מביטים ביהודי כדוגמת דודי הנכבד, רבי יעקב מאיר ארליך הי"ו, אי אפשר שלא לעשות הבחנה ברורה ומוצקה, מול הצביון הבלתי מעודן שמאפיין את הדור הצעיר של ימינו שנולד, חי ומתחנך על אדני הפינוק בעולם שופע תענוגות שאינו יודע שובעה. קשה יהיה כמעט על גבול הבלתי אפשרי, לשרטט לבני הדור הזה חיי ילדות מוכי עוני, דכדוך, סבל ועינויים. איך, אם בכלל, ננסה להסביר היום לילד שבוכה על גלידה שחשק ולא קיבל באותו רגע, כיצד גדלו בעבר יהודים תחת עול השעבוד, רעב וצמא. רק לאחר שאתה שומע את סיפור המסע הנורא והנועז במקביל, שחווה ילד בן שלוש שנים בלבד כשהוגלה הוא ומשפחתו אל מחנות הכפייה בסיביר, אתה מתחיל להבין כיצד יושב מולך אדם שממרום גילו, אף שכבר חלף על שנות הגבורה, כוחו עדיין במותנו, וכולו מתמסר בגופו ובנפשו עבור ה' יתברך ותורתו. כזה הוא רבי יעקב מאיר ארליך ('הגון' בתרגום לעברית), איש חסיד אמת בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שייסורים רבים עברו עליו במהלך חייו, גם למד ועבד קשה למחייתו עד ממש לפני זמן קצר, וכעת כשהוא מתקרב לגיל 90, עודנו יושב ושוקד בתורה כאחד האברכים הצעירים שזה עתה החל את הלימוד בכולל.

צנוע וענוותן, מתרחק מאור הזרקורים, יהודי שלא פגע אף פעם לרעה אפילו בחיה זעירה, דודי רבי יעקב מאיר לנו את הדרך כשהוא מגולל בפנינו את סיפור חייו המרתק. "זה היה בסוף 1939, תחילת תרצ"ט", הוא פותח את דבריו. "נולדתי בעיירה ברכט בפולין. באותה תקופה נערכו שיפוצים בבית שלנו, ועברנו להתגורר אצל הסבא רבי ישעיהו ארליך ז"ל, בעיירה רווה-רוסקה שעל גבול פולין - ברית המועצות (כיום עיירה קטנה במחוז לבוב באוקראינה).

"הסבא היה יהודי אמיד שקיבל אחוזה רחבת ידיים מהפריץ המקומי, ובתמורה לכך היה מעביד עשרות פועלים פולנים שעיבדו עבורו את האדמות. באותה תקופה פרצה מלחמת העולם השנייה, וכשנפרץ הגבול בין פולין ורוסיה, פלש הצבא הרוסי קילומטרים ספורים אל תוך פולין במטרה לספח עבור ברית המועצות של סטאלין שטחים מפולניה, והם הגיעו גם לרווה רוסקה הקרובה לגבול.

"פלישת הסובייטים לפולין הייתה אכזרית ונטולת רחמים. ברוח הקומוניזם מבית היוצר של סטאלין, כולם היו צריכים להיות שווים, ועובדה זו הייתה לרעתם של העשירים במיוחד. הפועלים הפולנים שסבא ע"ה העביד באחוזה, הלשינו עליו ככל הנראה לרוסים. הם גילו להם על היותו יהודי וכך הרעה לא איחרה לבוא.

"בשבת בבוקר אחת דפקו הבולשביקים על דלת ביתו של הסבא ישעיהו. הם פקדו על כל בני המשפחה לצאת מהבית בהוראה חד משמעית שאסור לנו לקחת איתנו שום דבר. היינו סבא, אמא ואבא ע"ה, שתי אחיותיי ואני שהייתי הצעיר ביותר. אמא ע"ה לא הקשיבה להם. היא לקחה איתה שמיכת פוך כדי שתוכל לשמור על ילדיה מפני הקור, ובנוסף לקחה עמה קצת תכשיטים על מנת שיהיו לה אמצעים לדאוג למחיה".

בטרם ממשיך רבי יעקב לספר על תחילתו של המסע המפרך והקשה אל הלא נודע, הוא דואג לציין כי הוא ואחיותיו היו אז בטווח הגילאים 5-2, כשהוא למעשה כאמור, היה הצעיר מהם - כתינוק בן שנתיים וחצי. אף שהוא עצמו אינו חף מזיכרונות כאובים מהימים ההם, שלמרות גילו הצעיר נחקקו במוחו, את חלק הארי מהסיפור שהוא פורש בפנינו הוא כמובן שמע לאחר מכן בפרוטרוט מאמו שיינדל פייגה ע"ה, לאחר שכבר זכו לעלות לארץ ישראל.

"אספו אותנו אל רכבת משא בעלת קרוב למאה קרונות, שנחלקו כל אחד לשלושה קומות", ממשיך רבי יעקב את דבריו. "אל תוך הקרונות הללו, שהיו קרונות משא של בהמות, השחילו אלפי איש כאילו היינו פרות. איני יודע כמה אנשים היו בכל הרכבת, אבל אני משער שבכל קרון דחסו לפחות 200-300 איש. למעשה, הרוסים לקחו לא רק את היהודים. כל מי שהיה לו קצת יותר כסף מהרגיל, אספו אותו לסיביר, כולל גויים. אני זוכר שבעמדה לא רחוקה מהרכבת עמדו השכנים שהכירו ואהבו את סבא, ביניהם גם גויים שעמדו שם ובכו על הגורל המר שנפל עלינו".

האם היה לכם שמץ של מושג לאן אתם מובלים?

"ידענו שלוקחים אותנו לסיביר. עם זאת לא ידענו בדיוק כמה זה איום ומה מחכה לנו שם. רק שמענו שזה כביכול מעין בית סוהר אחד גדול שממנו אין יוצא ואין נכנס. דבר אחד היה ברור: לא נוסעים לחופשה".

מה בעצם התחולל על הרכבת עצמה תוך כדי נסיעה?

"בשל הצפיפות והעמסת האלפים אחד על גבי השני, הצחנה הייתה נוראה ובמהלך הנסיעה אנשים רבים חלו במחלות שונות ואף מאות מתו בדרך. מכיוון שלא רצו שהמתים ידביקו את כולם, לא היה מנוס אלא לזרוק את הגופות תוך כדי נסיעה. למגינת הלב, ודאי היו ביניהם יהודים רבים שגופותיהם נזרקו ולא זכו לקבורת ישראל. באותה עת פעלו הרכבות על גחלים, ובכל פעם שנגמרו הגחלים והרכבת הייתה נעצרת בתחנות השונות על מנת לתדלק, אמא ע"ה הייתה יורדת לרכוש קצת לחם וחלב עבורנו, אותם קנתה בטבעות מהתכשיטים שלקחה עמה".

"אם תמשיכי לצעוק, יעשו לך מה שעשו לו"

הנסיעה האיומה על רכבת המסע לערבות סיביר, ארכה יותר מחודש ימים. ההידבקות ממחלות בדרך הייתה כמעט בלתי נמנעת, וגם אביו של רבי יעקב חלה בדלקת ריאות חריפה. באחת מתחנות העצירה שככל הנראה נמשכה על פני כמה ימים, הצליחה האם בדרך לא דרך, להכניס את בעלה - אביו של רבי יעקב - אל בית חולים מקומי לטיפול.

תוך כדי שהיא נאלצת לשמור על שלושה הזאטוטים שהיו על הרכבת ולדאוג לצורכיהם, הייתה עוזבת אותם ברכבת מדי כמה שעות ורצה אל מיטת האב בבית החולים וחוזר חלילה. בוקר אחד כשהגיעה לבית החולים נדהמה למצוא את המיטה שבה שכב בעלה ריקה מאדם. מרוב אימה והלם שנתקפה באותם רגעים החלה לצרוח וליילל, וכשהיא בוכה זעקה "איפה בעלי", "הוא היה כאן אתמול, איפה הוא נעלם".

הדוד רבי יעקב מספר ברטט על הרגעים הקשים שבהם גילתה לפתע אמו שאביו נעלם ממיטת חוליו: "כשאמא ע"ה הרימה קול צעקה מרה, הגיח אליה אחד הרופאים, וכשהוא תופס אותה בזרועותיה ולוקח אותה הצידה, לחש לה באוזנה ואמר: 'תירגעי מהר ותהיי בשקט. בעלך מת ואני קברתי אותו בחצר האחורית של בית החולים. אם תמשיכי לצעוק, יעשו לך מה שעשו לו'. אמא ע"ה קלטה מהר את האסון המר שקרה עם אבא וחזרה לטפל בנו כשהיא יודעת שלא תראה אותו עוד לעולם".

כאן, מנסה הדוד רבי יעקב לפענח את מה שאירע בבית החולים ולתרגם את הדברים למציאות הקשה של אובדן אביו מבלי שיידעו היכן הוא קבור עד עצם היום הזה. "אנחנו מבינים", מסביר רבי יעקב, "שאבא אכן נפטר באותו לילה והרופא הזה היה ככל הנראה יהודי. משום שבתקופתו של סטאלין, שלוחות ארגון הביון החשאי של הק.ג.ב. היו נמצאים בכל פינה, וכל מי שהיה מדבר עם מישהו מיד היו חושדים בו שהוא מרגל ואחת דתו הייתה להיכלא ולמות. הרופא הזה שלקח את אמי הצידה ולחש לה לאוזנה בניסיון להרגיעה, ודאי שסיכן את עצמו, ואם למרות זאת דיבר עם אמא ובנוסף גם סיפר שקבר את אבי, סביר להניח שהוא היה יהודי".

כריתת עצים עבור 100 גרם לנפש

לאחר היעלמותו הפתאומית של האב וחזרתה של האם לרכבת, המשיכה האם עם שלושת היתומים העוללים הטריים, במסע האימים לכיוון צפון סיביר. בצפון, תחומה הערבה האירו אסייתית בטייגה (Taiga) הסיבירית - אזור יערות-עד, נהרות וג'ונגלים אדירים, לשם הורדו נוסעי הרכבת, כולל משפחתו של רבי יעקב.

כמו כל משפחה, גם משפחת ארליך קיבלה צריף קטן מעץ שהפך לביתם הסיבירי החדש, שם החלה מסכת השעבוד של המשפחה האומללה שנותרה - אמא צעירה, שלושה ילדים קטנים וסבא. היה זה מחנה עבודה ענק שאליו הביאו הרוסים מאות אלפי בני אדם על מנת שישרתו את אמא רוסיה, יכרתו עצים ויעבדו מבוקר עד ערב עבור מנת אוכל דלה. מי שלא יצא לעבוד, פשוט נותר רעב למוות.

כאן פורש רבי יעקב את אכזריותם של הבולשביקים הרוסים מול גבורתה היוצאת דופן של אמא יהודייה צעירה, חלשה אך נחושה.

"בצד אחד של הצריפים שבהם התרכזו יושבי המחנה, היה יער עבות אדיר ממדים ומצדו השני נהר גדול. היות שסבא היה פצוע ביד אחת ממלחמת העולם הראשונה ואנחנו היינו שלושה תינוקות, אמא נאלצה לעבוד למחייתן של חמש נפשות. בכל יום בבוקר היו אוספים את אמא ע"ה אל היער, שם נאלצה לכרות עצים אדירים, כל עץ ברוחב של לפחות 3 מטרים, והיקפו המלא גדול עוד יותר. תמורת יום עבודה נתנו הרוסים 100 גרם אוכל לנפש, שהיה מורכב מקמח פסולת של החיטה ומים. בנוסף למאה גרם הדלוחים האלה קיבלו כוס מרק חם, שאף הוא היה מורכב מקצת קמח ומים חמים. אמא עליה השלום, שהייתה צריכה כאמור, לדאוג לחמש נפשות, הביאה בכל יום 500 גרם מהאוכל הזה אל הצריף".

"אני זוכר", מספר רבי יעקב על התעוזה שהייתה לו באותם ימים קשים, אף שהיה בן שלוש בלבד, "בכל יום כשאמא הייתה מביאה את האוכל, לא הייתי נוגע ב-100 גרם שלי, עד למחרת כשאמא הביאה את המאה גרם החדשים. עד שלא הייתי רואה בצריף את המאה גרם החדשים, לא אכלתי את מה שקיבלתי, מחשש שמא מחר לא יהיה".

כריתת עצים בכל גודל שיהיה, היא עבודה מפרכת וקשה מאין כמוה, קל וחומר לאשה, אמא צעירה ושדופה. רבי יעקב מתאר את מה שסיפרה לו אמו, כיצד כרתה את העצים הענקיים הללו בעזרת מסור ידני ענק שאותו אחזה בצדו האחד, כאשר בצדו השני אחז במסור גוי פולני בריא בגופו, ויחדיו גזמו את העץ בצורה אלכסונית הלוך וחזור. לאחר שנכרת העץ היו סוחבים אותו אל הנהר שבצדו השני של היער, הניחו את העצים זה לצד זה והרכיבו מהם רפסודה, וכך היו הרוסים משיטים משם את הגזעים הגדולים אל יעדם ברחבי רוסיה.

לפתע נזכר רבי יעקב באנקדוטה נסית מעניינת שסיפרה לו אמו: "פעם אחת כשעמדה אמא על שפת הנהר, איבדה לפתע את הראייה, ככל הנראה מגודל הרעב. היא החלה לצעוק בקולי קולות, ולפתע הגיח אליה איזה גוי רוסי עם סירה קטנה ואמר לה: 'לא באתי לעזור לך בגללך, אלא בגלל שלושת הילדים הקטנים שצריכים אותך'. אינני יודע איך עזר לה ואיזה טיפול בדיוק העניק לה הגוי וכיצד חזרה לה הראייה, אך הקב"ה עשה נס והושבה לה הראייה".

כך הייתה נראית עבודת הפרך של עונת הקיץ במחנה הסיבירי, כשבחורף קיבלו יושבי המחנה מטאטאים גדולים שבאמצעותם נאלצו לפנות שבילים ארוכים של שלג כבד במרחק של יותר מקילומטר, כל אחד מהצריף שלו. את עבודות הכפייה הקשות הללו עשתה גם אמו של רבי יעקב במשך למעלה משנתיים וחצי שבהן שהו במחנה בסיביר, וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את הקור מקפיא העצמות של חיי העבדות בצל 40-30 מעלות מתחת לאפס.

לימוד אלף-בית בצריף המוצף

עונת החורף, "אוי, עונת החורף", נאנח רבי יעקב כשהוא נזכר בימים הנוראים ההם, "זה היה מזעזע". "אני לא אשכח", הוא ממשיך לספר בכאב, "כיצד בסוף החורף לקראת חודשי האביב, כשהחלו הפשרות השלגים והקרחונים שנערמו במהלך החורף בכמויות עצומות, בכל מתחם המחנה היו הצפות אדירות של מים. לנו פשוט היה נס שהצריף שלנו עמד קצת יותר למעלה בשיפוע ההר, אבל גם ככה כמויות המים האדירות חדרו אל תוך הצריף והיו מגיעות עד לגובה המיטות. עד כדי כך, שכאשר אמא הייתה צריכה לצאת לעבודה בבוקר, הגיעו לאסוף אותה עם סירה קטנה עד פתח הצריף".

הפשרת השלגים והצפת המים יצרו ביצות ושלוליות בוץ טובעניות. עם הביצות הגיעו היתושים, ואלו לא היו יתושים מהסוג שאנחנו מכירים. רבי יעקב מספר על יתושים ענקיים בגודל כמה ס"מ שדקרו והכאיבו, ואף הביאו עמם מחלות שגרמו למותם של רבים בקרב יושבי מחנה הכפייה. "הגענו לסיביר לפחות איזה מיליון בני אדם, ויצאנו משם אולי 400,000", ממחיש רבי יעקב את רוח הרפאים שהסתובב במחנה.

כאמור, כשנתיים וחצי שנדמו לנצח שהו רבי יעקב ומשפחתו במחנה הכפייה בסיביר, מסוגרים ומבודדים מן העולם, בתנאים תת אנושיים ובסבל, רעב ואיום קיומי תמידי. בשנתיים וחצי הללו, למרות הבדידות, העינוי הפיזי והנפשי, חוסר האמצעים וכמובן החסך העצום בקיום חיים יהודיים תקינים - כמו בית כנסת, תלמודי תורה או מניין אם בכלל, הדבר היחיד שרבי יעקב זוכר היטב, הוא לימוד האלף-בית והקריאה שלמד אצל סבו בתוך הצריף מתוך סידור שלקח עמו בעת הגירוש. את הסידור הזה מחזיק היום רבי יעקב כאוצר יקרות בלום בביתו, כשהוא שומר עליו מכל משמר - זכר לימי העבדות והכרת האותיות הקדושות בצל התופת האכזרית מבית מדרשו של הצאר הרוסי סטאלין ימ"ש.

תוך כדי שהוא מוציא בפניי את הסידור הנדיר ומעביר לי אותו בהתרגשות, רבי יעקב נזכר בעוד סיפור נסי מעורר השראה שהתרחש בערבות סיביר בסבך היערות מטילי האימה. "היות שכמות האוכל שקיבלנו לא היתה מספיקה אפילו לאדם אחד, והיינו נתונים ברעב של ממש, אנשים היו מנסים לאלתר אחרי אמצעים נוספים כדי להשיג אוכל. אמא ע"ה יצאה פעם עם כמה נוכריות אל תוך היער על מנת לקטוף אוכמניות שגדלו ביער בעונת הקיץ. הואיל וכשאתה נכנס עמוק בסבך היער הכול מתחיל להיראות אותו הדבר וכולך מוקף אך ורק בעצים, הן איבדו את הדרך חזרה ולא הצליחו למצוא דרך מילוט מאין שנכנסו. הנשים הנוכריות שידעו שהיא יהודייה צעקו לה: 'ג'ידה (כינוי גנאי ליהודי ברוסית - ש.פ.), תתפללי אל האלוקים שלך שיראה לך את הדרך חזרה'. אמא כמובן התפללה והקב"ה ניווט אותה בדרך נס חזרה אל הדרך שהגיעו ממנה".

החיים במסדרון הבניין

בשנת תש"ג - 1943, שחררו אותם ממחנה הכפייה בערבות סיביר והובילו אותם לעיירה 'ביסק' הרוסית, שבה השתכנו יהודים רבים שנאספו והגיעו מרחבי סיביר והגולה הפולנית. אף שמבחינת יהדות הדברים החלו קצת להתבהר ואופי החיים החלו לקבל נופך יהודי, עדיין המשיכו לחיות תחת יד הברזל הקשה של המשטר הסטליניסטי, כשזרועותיה הארוכות של הק.ג.ב. ממשיכות להטיל את חיתתן על היהודים בעיירה ביסק.

המשטר הקומוניסטי, שדרש שוויון לכל בני האנוש, לא אפשר להתפרנס בדרך חוקית ופתוחה, ומי שנתפס עושה מסחר היה נתון לסכנה ממשית להיתפס ולהיכלא במרתפי המעצר של הבולשביקים. גם בביסק הייתה חלוקה של אוכל, ומי שלא הייתה לו קורת גג, דינו היה מוות מרעב. משפחת ארליך על שלושת ילדיה, האמא והסבא הגיעו לביסק בחוסר כל. אלא שהראש היהודי תמיד מצא אופק לחיים גם במצבים הקשים והבלתי אפשריים. כך, גם אמו של רבי יעקב, שהייתה צריכה להאכיל שלושה קטנים, ניסתה להתפרנס בדרכים מקוריות משלה.

"בעת שעמדנו בתור הארוך בחלוקת האוכל, נכמרה רחמנותם של כמה גויים על אמא שסחבה עמה שלושה ילדים קטנים, ואפשרו לה להשתכן במסדרון של בניין שבו התגוררו לפחות חמישה דיירים", ממשיך רבי יעקב לספר על התלאות שעברו בעיירה ביסק.

"במשך יותר מחמש שנים הצטופפנו וגרנו במסדרון של הבניין, כאשר השכנים דיירי הבניין היו מהלכים וחולפים מעל לראשינו".

ממה התפרנסה אמא בביסק?

"היהודים ניחנו בידיים טובות ובעיקר בראש מבריק. אמא ע"ה הייתה מייצרת משקאות חריפים כמו וודקה, והייתה מבריחה אותם ומוכרת בסתר. כמו כן, הייתה מתעסקת עם בדים. היא מכרה חלק מהתכשיטים שהיו לה עבור בדים, היא הייתה עוטפת אותנו כל אחד בבד אחד ולקחה אותנו לשוק, שם כאשר מישהו היה מעוניין לקנות ממנה בד, הייתה שולפת את הבד מעלינו ומוכרת".

זה היה כרוך בסיכון ממשי כמובן.

"ברור. פעם אחת הגיעו אנשי הק.ג.ב. לחפש את אמא, הם ככל הנראה עלו עליה או שמעו שהיא סוחרת במשקאות חריפים. היא ידעה שהם עלולים להגיע וכמובן העלימה את כל הראיות שהיו לה. הם בכל זאת לקחו אותה והכניסו אותה לחקירות. במשך כמעט שלושה חודשים אמא ע"ה הייתה במעצר, שם חקרו אותה ללא הרף וניסו להוציא ממנה הודאה על התעסקות בסחר כזה או אחר. אמא הייתה קשיחה מאוד ועמדה בנחישות באופן לא יאומן מול כל החקירות. מאוחר יותר סיפרה שעינו אותה ונתנו לה מכות רצח ואף שברו לה את השיניים. אחרי שלושה חודשים בערך, לאחר שלא הצליחו להכניע אותה, היא שוחררה".
איך בדיוק חיים במסדרון של בניין?

"כן, הנוער של היום לא יוכל להבין את הדברים. אבל חיינו ככה כמה שנים. אמא ע"ה הייתה בעלת חסד גדולה, ולמרות העוני והחיים הקשים במסדרון, היא דאגה גם ליהודים אחרים. המסדרון בבניין שבו שהינו היה מול השוק המקומי, ואני זוכר איך אמא העמידה קומקום מים במסדרון, שאותו הייתה מחממת במהלך היום, כדי שיהודים שבאים בשוק יוכלו להיכנס ולשתות כוס תה חם ולהתחמם מהקור המקפיא ששרר ברחוב. היו נכנסים ויוצאים יהודים רבים לשתות ולדבר ביחד, וכל פעם היה צריך להעמיד מישהו שיעמוד בחוץ כדי לבדוק שחלילה לא מסתובב מישהו מאנשי הק.ג.ב.. כמה אירוני שזה היה משעשע לראות איך כשהגיעו אנשי הביון החשאי למקום, לפתע ברחו כולם ונעלמו ואמא הייתה מעלימה את הקומקום, והכול בתוך שניות, כאילו לא היה דבר מעולם".

אם לזה נקרא משעשע, מה עוד ניתן לצפות?

"היו כמובן עוד דברים משעשעים שהם למעשה מצערים. כשגרנו במסדרון הייתי כבר בגיל שש ואני זוכר כיצד אחת השכנות קראה לי פנימה ואמרה לי: 'ילד אתה רוצה פרוסת לחם?' כמובן שהשבתי בחיוב. 'אם תעלה על השולחן ותרקוד, אתן לך לחם', אמרה. אני כמובן רקדתי בשביל הלחם".

בביסק כבר היו יהודים רבים, איך שמרו על היהדות?
"שם כבר הייתה תפילה במניין, אבל כמובן הכול נעשה במחתרת. אני זוכר גם את אפיית המצות לפסח שנעשתה בבונקר. למעלה בפתח עמד יהודי ששמר כל העת מפני הק.ג.ב. שלא יתפסו אותם".

ספר התורה - אוד מוצל מאש

לאחר תקופה של כמה שנים בעיירה ביסק, חיים קשים במסדרון של בניין, חקירות של הבולשביקים, וכנגד כל הסיכויים הצליחה אמו של רבי יעקב לייצב את המשפחה ולדאוג למחייתה. בשלב הזה הסיפור הכואב מקבל מפנה מיוחד, כאשר רבי יעקב מספר על ספר התורה שאמו רכשה בחשאי מסופר סתם מקומי, שאותו קנתה לעילוי נשמת בעלה - אביו של רבי יעקב, רבי שרגא ארליך ז"ל.

בתום מלחמת העולם השנייה, עלתה משפחת ארליך מביסק לרכבת לכיוון גרמניה, שם העניקו האמריקאים שבאו ללחום נגד הגרמנים, דירה לכל היהודים הפליטים שחזרו מרוסיה לאחר המלחמה. משפחת ארליך התמקמה בסמוך למינכן שבגרמניה במשך שלוש שנים, שם כבר הייתה קהילה יהודית מסודרת שהתבססה מיד עם שוך השואה והקימה בתי כנסת, מקוואות ותלמודי תורה.

"משם עשינו את דרכנו לארץ ישראל", מסכם רבי יעקב את מסכת התלאות שעברה על משפחתו.

"אמא ע"ה עלתה עמנו ארצה, כאשר ספר התורה היה תלוי מאחור על גבה, כשמקביל בשתי ידיה אחזה בילדים הרכים שהתלוו עמה".

ספר תורה זה מונח היום אחר כבוד בבית כנסת באחד היישובים בישראל, והוא מהווה יותר מכל דבר אחר "עדות ניצחת" ואוד מוצל מאש לנצח ישראל שלא ישקר ולא ייכנע.